שנה שנייה ברציפות שהפועל ירושלים מסיימת את דרכה בחצי גמר הפלייאוף עם סוויפ מקבוצה תל אביבית. מכבי ת"א הייתה גדולה בכמה רמות על הירושלמים, ועלתה בצדק לגמר. האמת היא שאת הסדרה הזו הפועל הפסידה עוד לפני שהיא עלתה לפרקט, בכמה טעויות שנעשו לאורך העונה ובחוסר מזל עם הפציעה של ליוואי רנדולף.
נתחיל עם ההיעדרות של רנדולף, שבלעדיו הקבוצה של יונתן אלון מתקשה מאוד לייצר נקודות. מראש לא מדובר בקבוצת התקפה מבריקה, ואחרי שמוציאים ממנה את ספק הנקודות העיקרי, קל וחומר. כדי שהפועל תוכל לנצח את מכבי ת"א בלי הקפטן היא חייבת התעלות של כמה שחקנים אחרים, ומשזו לא הגיעה – לא היה סיכוי.
נמשיך עם החוסר בסנטר משמעותי שיכול להתמודד במאבק על הריבאונד. עם כל הכבוד לתרומה ולמאמץ של ג'אקורי וויליאמס, בסדרה הזו החיסרון של זאק הנקינס היה מורגש במיוחד. מכבי ת"א לקחה 19 ריבאונדים בהתקפה – רק רומן סורקין לקח 7. הקו הקדמי הירושלמי היה חסר אונים אל מול הדומיננטיות של סורקין, שנתן הופעה מדהימה. הנקינס עזב להתרעננות בקפריסין באמצע אפריל, ממנה לא חזר. נתעלם מהעובדה שהעזיבה של הסנטר לא תווכה לאוהדים או לתקשורת, בלעדיו הקבוצה התקשתה מאוד להתמודד עם הקו הקדמי של הצהובים, אפילו במשחק השני בלי ג'וש ניבו.
הסיבה השלישית היא היעדר שחקנים זרים לגיבוי. כבר תקופה שיש להפועל חמישה זרים שמשחקים ועוד שני זרים שמקבלים שכר ומחכים על אזרחי במטרה לשמש גיבוי למקרה שאחד השחקנים נפצע. בדיעבד מתברר שאחד מהם לא ברמה של הפועל ירושלים והשני לא בכושר משחק. בפועל הקבוצה הגיעה לשלבים המכריעים של העונה בלי גיבוי אמיתי, וברגע שרנדולף נפצע היא למעשה הופיעה לסדרה עם ארבעה זרים בלבד.
הסיבה הרביעית היא היריבה. הפועל ירושלים לא אמורה לפגוש את מכבי ת"א בסדרת חצי הגמר, אלא בגמר הפלייאוף. האדומים שילמו את המחיר היקר של הפסדי הליגה המיותרים לאורך העונה, ובעיקר של ההפסד המרגיז לעירוני ר"ג בסוף הסיבוב השני, דווקא בתקופה טובה של הפועל וכשהאורחים הגיעו לארנה בהרכב חסר מאוד. ניצחון שם היה בסבירות גבוהה מסדר להפועל את המקום השלישי ומונע מפגש עם האלופה בחצי הגמר.
ובכל זאת יש כמה נקודות של אור – הפועל ירושלים ספגה העונה מכה אחרי מכה ותמיד נשארה על הרגליים כדי להילחם עד הסיבוב האחרון. גם בסדרה הזו היא הייתה צמודה במשחק הראשון, ובמשחק השני לא נשברה והצליחה לחזור מפתיחה מזעזעת. ספידי סמית', קאדין קרינגטון ונמרוד לוי התעלו במשחק הראשון, ובמשחק השני בעיקר יובל זוסמן השאיר את הפועל בחיים. עם כל הטעויות שנעשו, ההימורים שלא צלחו, ועל אף חוסר המזל, לחבורה הזו אף פעם לא היה חסר אופי. זה לא דבר של מה בכך.
עוד עונה בלי גמר פלייאוף
הפרויקט של מתן אדלסון מסיים שנה ראשונה. הבעלים בחר בקיץ הקודם בהמשכיות – עם המאמן, הסגל והצוות המקצועי, מתוך הבנה שיש לו ביד משהו שעובד טוב, ועדיף בשלב הראשון לא להתחיל במהפכות. על פניו, זו נראית כמו החלטה טובה ובריאה לבעלים חדש שנכנס למערכת מתפקדת.
לצערנו העונה קיבלה תפנית לא צפויה ב-7 באוקטובר, כשפרצה המלחמה וכל התוכניות השתנו. מוריס אנדור עזב, הפועל הופיעה לשני המשחקים הראשונים בליגה בסגל מגוחך, הוחלט להיפרד מהמאמן שלא רצה להגיע לישראל, הוחתם במקומו מאמן שלא התאים לסיטואציה, ובסופו של דבר גם העזיבה של הנקינס פגעה בקבוצה. כל אלו לא היו קורים בימי שגרה והם תוצאה ישירה של המלחמה.
באירופה הפועל כשלה במשימה שלה אחרי שהייתה בעמדה טובה להעפיל לרבע הגמר והודחה בצורה משפילה בטופ 16. גם בעונה ללא ביתיות הקבוצה הזו הייתה שווה פיינל פור ב-BCL, או לכל הפחות טופ 8. אם קאנצוריס היה מפוטר ברגע שכבר היה ברור שאין תקשורת טובה בינו לבין השחקנים ייתכן שהקבוצה הייתה משיגה את הכרטיס לרבע הגמר או לפחות נמנעת מההדחה המשפילה במשחק מול קבוצה שלא היה לה על מה לשחק. כיאה לשנה ראשונה, הפועל שילמה מחיר על חוסר הניסיון של הבעלים וההנהלה החדשה.
רגע החסד של העונה היה הזכייה בגביע המדינה בפעם השנייה ברציפות והשמינית בתולדות המועדון. ולא סתם זכייה – מול מכבי ת"א בגמר, ביד אליהו, עם מנהל מקצועי על הקווים ובלי הנקינס. גם בעונה לא טובה של הפועל ירושלים היא מצליחה לצאת ממנו עם תואר ביד, וסיפקה לאוהדים ערב אחד של אושר בזמנים קשים. הנפת הגביע עם אופיר אנגל, אוהד הקבוצה ששוחרר משבי החמאס, ואחיותיו של הירש גולדברג-פולין שעדיין חטוף, הייתה מרגשת ביותר, ושמה את הכדורסל בפרופורציות.
גם עם הנסיבות המקלות, בליגה זו הייתה עונה מאכזבת. אפשר לומר שהפועל בין הקבוצות שיותר נפגעו מהמלחמה, בשל התלות שלה בדז'יקיץ', ועדיין – היא צריכה להיראות טוב יותר בזירה המקומית. יש לה ישראלים טובים יותר משל רוב הקבוצות, יש לה זרים טובים יותר משל רוב הקבוצות והיא הייתה חייבת לסיים בטופ 3 בליגה לפחות.
זו עונה שביעית ברציפות שהפועל לא מגיעה לגמר הפלייאוף, וזו צריכה להיות המטרה הראשונה והעליונה של המועדון בעונה הבאה. גביע זה נחמד, אבל כבר בקיץ הקודם דיברנו על כך שהקבוצה חייבת להגיע מוכנה לחודש יוני, ולא ליפול מהרגליים. ושוב, הקבוצה לא מגיעה בשיאה לישורת האחרונה של העונה.
כשאורי אלון נכנס למערכת ב-2013 הוא הגיע למועדון שלא היה בגמר הפלייאוף מאז 2007. בעונה השנייה שלו הפועל חזרה לראשונה לגמר (ולקחה אליפות) ויצאה לרצף של 3 הופעות רצופות בגמר הפלייאוף. מאז, הפועל לא מצליחה לעבור את חצי הגמר.
אם גם העונה הבאה תהיה בצל המלחמה, וכך מסתמן, היעדים של המועדון חייבים להתמקד בזירה המקומית. באירופה יהיה קשה מאוד להצליח בלי לארח בישראל. הפועל צריכה לחשוב בעיקר על חזרה לגמר הפלייאוף ומאבק האליפות.
המלחמה אולי תהיה כאן גם בעונה הבאה, אבל היא כבר לא תהיה תירוץ לחוסר הצלחה. המועדון צריך להיות מוכן לסיטואציה של הסלמה ולאפשרות שזרים יבקשו לעזוב, ולכן צריך לנסות ולהקטין כמה שיותר את הסיכונים וההימורים. ההנהלה צריכה ללמוד מהעונה הזו ובפעמים הבאות להגיב טוב יותר לאירועים שמתרחשים.
העתיד: מסתכלים למציאות בעיניים
לפי הפרסום בוואלה, הפועל החליטה למנות לתפקיד המאמן בעונה הבאה את המנהל המקצועי של המועדון – יונתן אלון. לפי התגובות ברשתות החברתיות נראה שרבים מהאוהדים לא אוהבים את המינוי, בלשון המעטה. מינוי קבוע של אלון הוא בניגוד גמור לדיבורים ולהבטחות של אדלסון במהלך העונה, ובניגוד לדברים של אלון עצמו, שהצהיר בראיונות שבכובעו כמנהל מקצועי הוא מחפש מאמן בכיר ולא מתכוון להמשיך על הקווים.
אבל הנסיבות השתנו. גורמים במועדון מסבירים שבחודשים האחרונים ערכו ראיונות עם הרבה מאמנים, אבל לא הצליחו להתקדם עם אף אחד מהם בגלל המלחמה בישראל. ראשית, במועדון טוענים שחלק מהמאמנים חוששים לעבוד בישראל ואפשר להבין אותם. שנית, הם חוששים מהאפשרות שיתקשו להחתים את השחקנים שהם רוצים בהינתן המצב הביטחוני, ומהאפשרות ששחקנים יבקשו לעזוב במהלך העונה במקרה של הסלמה, כמו שקרה העונה. שלישית, הם לא מתלהבים מעונה אירופית שלמה של אירוח משחקים מחוץ למדינה ויודעים שיהיה קשה מאוד להצליח בתנאים האלו.
לכן, אפשר להבין את ההחלטה ללכת על מאמן ישראלי, אבל עדיין לא ברור מדוע דווקא נבחר יונתן אלון שמעולם לא היה מאמן ראשי של קבוצה בליגת העל שלא כמחליף זמני, ומעולם לא אימן במפעל אירופי. במועדון מסבירים את הרציונאל: חלק גדול מהסגל ימשיך מהעונה הנוכחית, הקבוצה הזו רצה טוב עם המאמן בחלק האחרון של העונה (מאזן 4:16, שלושה מההפסדים למכבי ת"א, אחד מהם במשחק ללא חשיבות), השחקנים אוהבים את אלון ואין סיבה להנחית עליהם מאמן ישראלי אחר.
כל אלו הובילו את אדלסון וגל מקל להסתכל למציאות בעיניים ולבחור בהמשכיות ויציבות על פני פנטזיות לא ריאליות. צריך לומר – ההימור על מאמן לא מוכח בלי הרבה ניסיון, בניגוד לתכנון המקורי, חייב להגיע לצד מנהל מקצועי חזק שיוביל את הצד המקצועי של הפרויקט לטווח ארוך וגם עם השקעה משמעותית בחיזוק סגל השחקנים. המשקולת שנקראת דז'יקיץ' ירדה מהגב של הבעלים, ועכשיו אפשר וצריך לשים את הכסף על שחקנים איכותיים שישדרגו את הקבוצה ויסייעו במכירת המנויים.
מבחינת הסגל, כרגע צפויים להמשיך כל הישראלים למעט עוז בלייזר ואלכס טיוס: אור קורנליוס, יובל זוסמן, נמרוד לוי, גבי צ'אצ'אשוילי ונועם דוברת מחוזקים בקאדין קרינגטון עם דרכון כחול לבן. אם ממשיכים את הקו של התבססות על ישראלים כל עוד יש מלחמה וקיים חשש שזרים יעזבו במהלך העונה, אולי יש מקום לשדרג את הסגל בישראלי משמעותי נוסף במקומו של קורנליוס.
מהזרים נכון לעכשיו צפויים להמשיך ספידי סמית' וכריס ג'ונסון, כאשר סביר להניח שזאק הנקינס כבר לא יחזור, על אף שיש לו חוזה לעוד עונה. ליוואי רנדולף צפוי להשתמש בסעיף היציאה שלו לקבוצת יורוליג, ככל הנראה הכוכב האדום בלגרד, אם כי בהפועל אומרים שעדיין עושים מאמצים להשאירו. אחרי ליאור אליהו, בר טימור, ג'ייקובן בראון, אדם אריאל ואיתי שגב, נראה שקללת הקפטן הירושלמי לא תפסח גם על רנדולף.
להפועל יש מקום בסגל לארבעה-חמישה זרים חדשים. היא צריכה רכז/קומבו גארד איכותי שייתן גיבוי לספידי סמית' ויפחית את התלות בו (הניסוי עם ברינטון למאר נכשל), וקבלת האזרחות של קרינגטון תאפשר לרשום בליגה שני רכזים זרים לצידו. הצוות המקצועי יצטרך למצוא מחליף לרנדולף בעמדה 3 ועוד שני גבוהים זרים בעמדות 5-4. זר שביעי הוא לא חובה, אלא כגיבוי למקרה של פציעות.
אם הפועל תמשיך ב-BCL היא תוכל לרשום רק 6 זרים לכל משחק, משום שקרינגטון לא נחשב לשחקן הום גרון (חייבים 5 מקומיים בסגל המשחק).
