הטרגדיה היא יצירה ספרותית בעלת עלילה, אירועים וחוויות עזות. היא התפתחה ביוון הקדומה מן המזמורים שבהם ליוו את קורבן התיש בחגו של דיוניסוס, ודנה בשאלות יסוד של הקיום האנושי: מה הם גבולות הסבל והייסורים שבהם יכול האדם לעמוד? מדוע העולם הוא כה בלתי צודק? הטרגדיה מסתיימת באסון צפוי מראש, ועלילתה רצופה במשברים, עליות ונפילות של הגיבור כנגד הגורל והאלים.
מי שעוקב אחרי הטור הזה בשבועות האחרונים לא הופתע לראות את הפועל ירושלים מגיעה למשחק בית מול הפועל ת"א באמצע חודש מארס כשהיא לא מהווה יריבה ראויה. הכתובת לא רק הייתה על הקיר, היא הייתה מרוחה על שלט חוצות ענק בתל אביב. אי אפשר להתייחס לתבוסה הזו במונחים של כדורסל, ואי אפשר להאשים בה את המאמן או את השחקנים. הסיטואציה הקשה שהקבוצה נמצאת בה היא בראש ובראשונה תוצאה של כשלים ניהוליים.
עד ל-6 באוקטובר 2023 הצוות המקצועי של הפועל ירושלים עשה הכל נכון, אלא שאז התוכניות השתנו. פורס מאז'ור. מה עושים כדי להגיב למצב? כאן נמדד מועדון. מאז ועד לרגע זה, הצוות המקצועי והניהולי של הפועל ירושלים מגיב לאט מדי ומקבל את כל ההחלטות הלא נכונות.
כל הצוות חדש בעסק. החל מהבעלים הצעיר מתן אדלסון שזו העונה הראשונה שלו, המנכ"ל אלון קרמר, המנהל המקצועי יונתן אלון והבעלים-שותף, גל מקל, שהיה שחקן נהדר אבל אין לו ניסיון בניהול מועדון כדורסל. חסרה כאן דמות של שועל קרבות, עסקן ותיק, מישהו כמו גיא הראל, שהיה מגה-פוליטיקאי במונחי הכדורסל הישראלי. היה ברור שהמועדון ישלם שכר לימוד על צוות הרוקיז, אבל כל עוד אלכסנדר דז'יקיץ' היה במועדון, הזרקור היה עליו לטוב ולרע. כשהוא עזב, הוא השאיר את החבורה חסרת הניסיון חשופה בצריח.
דז׳יקיץ׳ הלך, העסק קרס
כדור השלג התחיל כשהליגה חזרה לפעילות בתחילת דצמבר. השחקנים הזרים והמאמן לא רצו להגיע לישראל, וההנהלה החליטה להופיע לשני משחקי הליגה הראשונים רק עם הישראלים, בחיזוק מנהל הקבוצה עדי כהן סבן שחזר לפרקט אחרי שכבר פרש, יחד עם סטורם וורן וג'ו אלכסנדר.
בזמן שקבוצות אחרות כן הצליחו לשכנע את הזרים שלהן או לפחות את חלקם לחזור, בהפועל פשוט ויתרו והגיעו בסגל מביך ובלי מאמן. היו קבוצות מתוחכמות יותר כמו מכבי ת"א שדאגו לדחות כמה שיותר משחקים להמשך העונה. בשלב הזה נדלקה הנורה האדומה הראשונה שהאירה שני צדדים: אחד, ההנהלה חלשה מול השחקנים והמאמן. שני, ההנהלה לא מתייחסת למשחקי הליגה ולאוהדים שמגיעים למשחקים בשיא הרצינות, יש שיגידו אפילו בזלזול.
אחרי שני המשחקים הראשונים שכללו הפסד לרמת גן ומבוכה גדולה בעפולה, הזרים הסכימו לחזור, למעט מוריס אנדור והכי חשוב – המאמן. במשך חודש הקבוצה המשיכה להתקיים בארץ ללא הדמות הכי חשובה במערכת, כשעל הקווים עומדים עוזרי המאמן. היה ברור שהמצב הזה לא יכול להימשך לאורך זמן, וכאן ההנהלה קיבלה את ההחלטה הנכונה – להיפרד מהמאמן ולחפש מאמן חדש – וגם ההחלטה הזו התקבלה באיטיות כשמשחקי הטופ 16 הולכים ומתקרבים.
בנקודה הזו ההנהלה מינתה את איליאס קנצוריס כמחליפו של דז'יקיץ', במינוי שיש בו אמירה ברורה – אנחנו חושבים לטווח הארוך. העונה הזו פחות מעניינת אותנו כרגע. מי שמקבל את ההחלטות המקצועיות בהפועל ירושלים הוא אדם אחד – יונתן אלון. הבחירה שלו הייתה במאמן שמגיע למלא מקום עד סוף העונה, בתקווה שיצליח להעביר את העונה בצורה סבירה, ובמטרה למנות בקיץ מאמן בעל שם שיצעיד את המועדון קדימה בשנים הבאות.
בסוף, ספידי נשאר לבד
ההתחלה של קאנצוריס הייתה טובה. בליגה היריבות היו מהחלק התחתון של הטבלה, באירופה שלושה ניצחונות מרשימים כולל תצוגה היסטורית מול טנריפה בבלגרד. המחליף של אנדור, ג'אקורי וויליאמס, היה בינגו, אבל הקבוצה המשיכה לא להרשים בליגה.
הבעיה המרכזית הייתה החוסר בגארד ישראלי, בעיה שהפועל סוחבת עוד מאז הפציעה של נועם דוברת בסוף נובמבר 2022 ונפתרה זמנית בעונה שעברה עם נועם יעקב. בתקשורת פרסמו שהיו מועמדים עם ניסיון יורוליג כמו יפתח זיו, ים מדר ומקס היידגר, אבל בסופו של דבר האופציה הריאלית ביותר הייתה העברתו של איתי מושקוביץ מהפועל חיפה.
המהלך היה קרוב מאוד לסיכום, אבל השחקן ואנשיו התעקשו על חוזה גם לעונה הבאה, בצדק מבחינתם, בשעה שהפועל סירבה להתחייב לכך. במועדון טוענים שיש להם תוכניות גדולות לגבי עמדת הגארד הישראלי לעונה הבאה, ולכן הצוות המקצועי בחר להישאר בלי גארד ישראלי ושוב, כמו עם בחירת המאמן, להקריב את ההווה על מזבח התוכניות לעתיד.
למצוא רכז ישראלי זה באמת לא פשוט. ההיצע דל, השחקנים הטובים נמצאים תחת חוזה. כאן עולה השאלה – מדוע בצוות המקצועי לא הביאו לפחות רכז זר נוסף לסגל כדי לתת מנוחה לספידי סמית' שבמשחקים האחרונים נופל מהרגליים?
מה התוכנית של יונתן אלון למקרה שרגע לפני משחק חשוב, כמו למשל משחקי הגביע שמתקרבים – ספידי לא כשיר? מי אמור לשחק רכז? עדי כהן סבן? אנחנו מכירים כבר מספיק זמן את ברינטון למאר כדי להבין שהוא אולי שחקן לא רע, אבל לא רכז ולא עונה על הצרכים של הקבוצה. סביר להניח שגם אלון יודה כיום שמזמן היה צריך להיפרד מלמאר כדי להביא שחקן שיכול לתת גיבוי ומנוחה לספידי.
כל השינויים וההתאמות לעידן פוסט דז'יקיץ' פשוט לא התרחשו. ההחלפה של וויליאמס באנדור זה צעד יפה, וגם לחלץ את נמרוד לוי מטורקיה זה מהלך מרשים (בטח כשאתה מתחרה מול הפועל ת"א). אבל הניסיונות להביא רכז ישראלי כשלו, ההימור על האזרחות של קרינגטון התרסק, החזרה מפציעה של דוברת לא נראית באופק, וככל שידוע לי החתמת רכז זר נוסף לא הייתה על הפרק בשום שלב.
להשקיע לטווח הרחוק זה חשוב. אבל זה לא יכול לבוא על חשבון הכאן ועכשיו. אנחנו לא מצפים מאף אחד להפקיד את כל המשכורת שלו לפנסיה אם אין לו אוכל במקרר. אולי זה עובד ב-NBA, אבל כאן אין טנקינג. בישראל אי אפשר לשלוח לאוהדים הודעות נרגשות לפני המשחק – "צריך את כולכם בארנה", ואז לרשום סגל של 12 שחקנים שאף אחד מהם אינו רכז.
הזעם של האוהדים הופנה אמש ברובו למאמן, כי תוך כדי המשחק היה נראה שאין לו שום שליטה על הנעשה במגרש. אבל האמת היא שהיווני החביב לא אשם בזה שיש לו סגל לא מאוזן, שהרכז היחיד שיש לו חייב לנוח כדי לא להיפצע ושההנהלה שלו מזלזלת ככה באוהדים הרבים שהגיעו לארנה.
זמן למעשים, לא לציוצים
אז מה עושים עכשיו? ביום שלישי קרשיאקה תארח את הפועל בבוסניה למשחק שגם הפסד בו אמור להספיק כדי לעלות לרבע גמר ה-BCL, אם פריסטרי לא תפתיע את טנריפה. לטורקים אין על מה לשחק, אבל מדובר בקבוצת כדורסל טובה מאוד, שתגיע משוחררת כשכל הלחץ עלינו.
לאלדסון כבר אין ברירה – אם יש בעיניו משמעות לאיך שהפועל תיראה עד סוף העונה – הוא חייב לבצע שינויים. ציוצים שלו בעברית ובאנגלית כבר לא מספקים אף אחד, וגם לא ציוצי "תודה לקהל" של המנכ"ל. עכשיו זה זמן למעשים, להחלטות אמיצות. אנחנו לפני הטופ 8 באירופה (אם נעפיל), היישורת האחרונה בליגה ומשחקי הגביע בשבוע הבא. מנהל מקצועי, מאמן, שחקנים. משהו חייב להשתנות. גם אם הקבוצה הזו לא תיקח תואר, היא צריכה לפחות להיות קבוצה שמכבדת את אלפי האוהדים שמגיעים לארנה.
