איזה כיף יכול להיות לפעמים משחק הכדורסל כשהוא נראה ככה. שלושה רבעים איכותיים ועוד רבע שהוריד לקרקע ונתן קצת סיבות לדאגה אבל לא נתעסק בו כרגע. הפועל תל אביב הגיעה לספרד, שיחקה כדורסל נפלא ברוב שלבי המשחק, הביטה לבדלאונה בעיניים ופשוט התנפלה על כל כדור וריסקה אותה. דווקא כשהיא עומדת מול המשוכה שאמורה להיות הגבוה מבין שלושת המשחקים האחרונים של הבית, האדומים הראו שבסגל מלא (כמעט) הם לא מפחדים מאף קבוצה ביורוקאפ ומאף אולם.
פלסטרים, אבל רב-שימושיים
ברשותכם אני רוצה להתחיל בשחקנים שאם אמשיך לכתוב עליהם סופרלטיביים עוד יחשבו שאני מייצג אותם בסוכנות הלא קיימת שלי: וויל קאמינגס ודזמונד וולס.
בוני וקלייד של האדומים (סליחה על האנלוגיה, תכף אסביר) נראים פשוט נפלא. ולא רק זה – הם במגמת שיפור מתמדת. הנה גם כמה נתונים שיוכיחו את טענתי: קאמינגס סיים את המשחק בבדאלונה עם 19 נקודות ו-3 אסיסטים. וולס עם 12 נקודות ו-3 ריבאונדים, וביחד שניהם עם מדד הפלוס מינוס הכי גבוה על 17+ ואחראיים לחמש חטיפות כדור (עכשיו הבנתם את האנלוגיה?) מתוך תשע של כלל הקבוצה ובעיקר הגורמים המשמעותיים בכך שבדאלונה איבדה אתמול 21! כדורים שהם תשעה יותר מהשיא השלילי העונתי שלהם עד שלישי בלילה.
אני בטוח שבהפועל חשבו לא מעט מה לעשות עם וולס לקראת סיום החוזה הזמני שלו, אך אתמול (רביעי) יצאה ההודעה על הישארותו עד לסיום העונה ולמען האמת? ממש ממש בצדק.
כוח אש חסר תקדים
כמה דני פרנקו חיכה לג'ייקובן בראון וג'יילן הורד. מעבר לעובדה ששניהם פשוט שחקנים מצוינים. את ג׳ייקובן כולנו כבר מכירים, אבל הורד, שהצטרף בעונה שעברה כזר משלים לסגל פשוט הפך למפלצת והשחקן הכי טוב בהפועל עד לפציעה. שניהם לא רק מספקים מספרים אלא נותנים מרחב נשימה ענק לחמישיות השונות שאיתן הפועל עולה.
בלי לזלזל באף שחקן חלילה בקבוצה, יש הבדל עצום בין שחקני קצה רוטציה שעולים ליותר מדי דקות במסגרת אירופית לבין שני האמריקאיים שחזרו. 23 נקודות משותפות ובעיקר המון הורדת חלודה (לא רבה באופן מפתיע) מעודדות מאוד את החבורה מתל אביב לקראת עומס המשחקים הצפוי ובעיקר לקראת שלבי ההכרעה.
תוסיפו לשני אלו את אקסבייר מנפורד ואפילו את בר טימור (למרות ערב פחות טוב) ותקבלו עוצמה שבהפועל חיכו לה זמן רב. ובערב כזה אפשר לשכוח בקלות שאנגולה שיחק רק דקה אתמול (עקב פציעה טורדנית ובעיקר רצון למנוחה).
אלכסנדר הגדול
גם הפעם, ראוי להקדיש מקום של כבוד לקו הקדמי, ובעיקר לשחקן שבאופן אישי הפך לאהוב עליי, קייל אלכסנדר. הקנדי הנפלא לקח אתמול את אחד הפרויקטים היותר קשים ושמר את אנטה טומיץ'. אמנם לא מהצעירים שבשחקני בדאלונה, אבל 217 סמטימטרים של ניסיון, שכל ויד רכה. אלכסנדר פשוט חיסל את הסנטר הקרואטי, שסיים עם 8 נקודות בלבד ב-26 דקות ובעיקר נראה מתוסכל בכל פעם שפגש את הסנטר האדום.
גם בצד השני של המגרש אלכסנדר סיפק את הסחורה עם 12 נקודות באחוזים גבוהים וכמעט בלי טעויות. מה שמוכיח שלפעמים זרים בקבוצה חדשה צריכים סבלנות וזמן. הרי בתחילת נובמבר נשמעו לא מעט קולות על כך שאולי הוא לא שווה את הסכומים שהוא מרוויח ובעצם יושב על טיקט "שחקן יורוליג" רק כי הוא בא מהליגה הבכירה.
מגיע כל הכבוד לצוות המקצועי שהתעלם מרעשי הרקע, ובעיקר לסנטר שידע להתאושש מהתחלה פחות טובה ומראה בדיוק מה הוא שווה כל שבוע מחדש. מנגד, עידן זלמנסון שוב הציג משחק לא טוב, מה שממשיך את המשבר שנוצר אצלו ואפילו כמות הדקות שקיבל מפרנקו הצטמצמה עד לכדי שמונה בלבד. נתון נוסף שמעיד על ההבדל בין השחקנים מספר שעד לסוף הרבע השלישי אלכסנדר שיחק 20:30 דקות ונקלעו לטובת הספרדים 32 נקודות. מה קרה כשהוא היה בספסל? 9:30 דקות בלעדיו והיריבה קלעה 25! הבדל עצום ואפילו מעט מדאיג.
אם באירופה עוד אפשר להסתדר גם בלעדיו, לקראת השלבים המכריעים בליגה בהפועל צריכים לעשות הכל כדי להוציא את זלי מהפינה שבה הוא נמצא, כי שם עם מגבלת הזרים, התפקיד שהוא אמור למלא הוא הרבה יותר משמעותי.
עומס? כבד אבל לא קיצוני
ואם בעומס המשחקים עסקינן אז אשמח להרחיב על הנושא שצבר תאוצה גם ברשתות החברתיות. לשחקנים של דני פרנקו מצפה שבוע מאוד עמוס בדמות שלושה משחקים בחמישה ימים והאוהדים, באופן טבעי בעיקר מפחדים (ובצדק) מפציעות חוזרות ועורכים השוואות ליריבה מהצד השני של הכביש.
לעניות דעתי, הגיע הזמן לחדול מכך. הקבוצה נבנתה בקיץ (ובהמשך גם בדצמבר) לכל עומס שאמור לבוא. אמנם הקו הקדמי מעט דליל, אך בסך הכל ראינו בבדאלונה עד כמה הסגל רחב (מינוס אנגולה והולנד) ואני בטוח שהסגל הזה פלוס הישראלים שאתמול לא שיחקו (גיל בני,שטרנברג וכו') יכול לתת מענה לעומסים הצפויים ולשאיפות הגדולות של האדומים.
בנוסף, במצב בו יש שבעה זרים כשירים, שניים מהם יוכלו לנוח בכל אחד ממשחקי הליגה לפני בשיקטאש, כך שהעומס אולי קיים אך הוא לא משהו שאי אפשר להתמודד איתו.
לפעמים מאמן צריך להיות גם מנהל
לפני כשבועיים התראיין דני פרנקו והסביר שלדעתו שמונה זרים זה קצת יותר מדי ויכול לפגוע במרקם הקבוצתי. האמירה הברורה של המאמן מעלה חששות לגבי יכולתו לנהל סגל רחב וארוך כמו שיש לו עכשיו. כפי שנאמר למעלה, האדומים בעונה ארוכה ועמוסה. עד היום שיחקו כמעט 30 משחקים ולפניהם לפחות עוד 20 (בלי לחשוב על עלייה לשלבים הסופיים בכל אחד משלושת המפעלים שבהם הם משתתפים). המאמן, שמעמדו אולי התערער ביציע לאחר רצף הפסדים ויכולת פחות טובה, יכול להתעודד מחזרה לקצב הנצחונות אך הוא יהיה חייב לדעת איך לשמור על הסגל בריא.
חלק מהבעיות של האדומים בעונה שעברה (על אף העונה הנפלאה) היו בחדר ההלבשה ובעיקר באווירה פחות טובה בין שחקנים, ונראה שלפחות העונה הסגל מאוד בריא ומאוחד. השאלה האמיתית היא האם פרנקו יצליח לתחזק את הוויבים הטובים גם אחרי סיום היורוקאפ, כשרק חמישה זרים יוכלו להירשם לכל משחק .
(לא) נולדנו לסבול
מאז שאני מכיר את עצמי, ה-DNA של הפועל ת"א היה לפרק 1-0 ולהאמין שכל פעולה טובה/חיובית שתיעשה או תיאמר קשורה בנאחס, ועל כן לשקול אותה כמה פעמים. בקיץ שעבר, אותו DNA אותגר לראשונה. תומר גינת הצטרף לאדומים ובראיון הראשון שלו שבר את כל מה שהאוהדים מאמינים בו כשאמר: "לא נולדנו לסבול, נולדנו לנצח וזה מה שנעשה" ואם בהתחלה לא ידענו איך לקבל את דבריו, בהמשך העונה יותר ויותר "מאמינים באדום" הצטרפו לקו המחשבה הזה, שעד קיץ 2022 היה מוזר במקרה הטוב ומגונה במקרה הרע.
אבל גינת היה רק השלב הראשון באבולוציה הזו. מי שהעלה את הרף לגבהים שפחדנו לחלום עליהם גם בלילות, הוא הבעלים עופר ינאי. הוא כבר לקח את העניינים שלושה צעדים קדימה, עם אמירות ומעשים שעד לא מזמן היינו מכנים כ״מכביסטיות״.
ינאי, שלא גדל באוסישקין, לא מכיר את המנחוס. אחרי הדרבי הוא לא פחד לקבוע שהפועל היא קבוצת הכדורסל הטובה בישראל, הוא לא מפחד מתגרות רשת עם יורש המיליארדים מתן אדלסון, והשיא הגיע אחרי בדאלונה, כשתייג את הקבוצה הטובה ביותר ביורוקאפ, פאריס, והודיע לה בצורה ברורה ש"כך אנחנו נראים שאנחנו בריאים כמעט לגמרי, נתראה בגמר".
מצד אחד, זה אולי נראה כמו ניסיון קצת מאולץ לשדר ווינריות ולהדביק בה גם את שחקנו ומאמניו. מנגד, יש הטוענים כי ווינריות מוכיחים על המגרש, וש"התרברבות" כזו צריכה להגיע מפי מי שיש לו קבלות. ולהזכירכם, הקבלה האחרונה של הפועל היתה בשנת 1993.
אבל למי זה אכפת. תומר הבטיח שנפסיק לסבול ונתחיל לנצח עוד לפני שקלע סל אחד במדי הפועל בקדנציה הנוכחית. למרות שסיימנו ללא תואר, הוא קיים, ועוד איך קיים. אם הקו הזה של עמידה מאחורי אמריות חריגות תימשך גם אצל ינאי, ייתכן שבסוף העונה נראה את הפועל חוגגת עם חתיכת מתכת ביד. ולא סתם מתנצלת.
