שוב, שנה שנייה ברציפות, הפועל מסיימת את העונה עם הראש בין הידיים. שוב, בדיוק אותם ההישגים – רבע גמר יורוקאפ, הדחה ברבע גמר הגביע מול הפועל ירושלים והפסד 2:1 בסדרת הגמר ליריבה העירונית. אולי פחות מאכזב מההפסד במשחק המכריע בעונה שעברה, אבל אם מישהו ציפה לקבל התקדמות משמעותית הוא מוזמן להמתין לעונה הבאה. או לזו שאחריה.
לפני שנגיע לסיכומי העונה שיקבלו כבוד משלהם בטקסט נפרד, נתחיל בסיכום המשחק, שהיה בו הכל מהכל: מבלאגן אטומי בהתחלה, אירועים מכוערים מחות לאולם וביציעים עצמם וגם כדורסל שהיה העתק כמעט מדויק למשחק הראשון בסדרה. אז ברשותכם, לפני העיסוק באלימות המזוויעה מצד אנשיו של בן גביר, נתחיל עם הכדורסל.
הקריסה במאני טיים
אנחנו כבר מכירים את התסריט הזה מהמשחק הראשון בסדרת הגמר. וגם מהעונות הקודמות. הפועל פותחת טוב, מצליחה לפרקים לעלות ליתרון קטן, לא מצליחה לברוח ואז מגיע הרבע בו העסק קורס ומסתיים בהפסד כואב.
הפועל פתחה טוב את הגמר, אפילו הובילה בסוף הרבע השלישי והצליחה לשמור את מכבי על סקור נמוך במיוחד של 54 נקודות אחרי 30 דקות. אבל אז, בעשר הדקות הבאות, היא ספגה יותר מחצי מהכמות אותה ספגה בכל שלושת הרבעים הראשונים – 28 נקודות. וזה כידוע הרבה הרבה יותר מדי.
אם במשחקים הראשונים בסדרה חיכה דדאס עד ששלף מהספסל את הורד וניסה את ההרכבים הגבוהים שלו, בגמר הוא נגרר להרכבים אלו בשלבים מוקדמים במשחק. ואם בהתחלה הם עוד עבדו במידה מסוימת, בהמשך העייפות נתנה את אותותיה וניהול הרוטציה הקצרה של המאמן היווני גרמה לקריסה מוחלטת בצבע.
כן, למרות שבלא מעט דקות הפועל שיחקה עם הורד, גינת ואלכסנדר יחד מכבי חדרה את הצבע האדום בקלות וקלעה לא פחות מ-42 נקודות בצבע לעומת 26 בלבד מהעבר השני. גם בפרמטר השני שבו הגבוהים אמורים היו להשפיע, הפערים היו עצומים. שחקניו של קטש לקחו לא פחות מ-50 כדורים חוזרים לעומת 30 בלבד של הדדאסים, כולל יתרון 20:18 לצהובים מתחת לסל של הפועל. ואלו לא מספרים שאתם יכול לנצח איתם ביד אליהו. בטח לא בגמר הפלייאוף.
נכון, פערי התקציב עצומים וג'וש ניבו אחד מרוויח יותר מגינת ואלכסנדר יחד, אבל נראה כי לא הם אלו שהכריעו את המשחק, אלא ניהול המשחק הגרוע של דדאס. לאחר המשחק הראשון הייתה ציפייה מסוימת כי המאמן היווני ילמד מהטעויות אותן ביצע וירחיב מעט את הרוטציה כדי למנוע עייפות מצטברת של שחקנים, דבר קריטי במיוחד בסדרה בה יש משחק בכל יומיים.
דדאס בחר להתעלם מכך לחלוטין. לא עזרה העובדה שטיילר אניס, המוציא העיקרי לפועל לא שיחק פחות מ-30 דקות לאורך הסדרה מול קריית אתא. במשחק הראשון בסדרה נשחק הרכז האדום עד דק עם לא פחות מ-34 דקות על הפרקט. מה עשה המאמן היווני במשחק השני? העלה אותו ל-31 דקות. התוצאה היתה עייפות אדירה של אניס במשחק המכריע בו כמעט ולא ירד לנוח ושיחק 37 דקות, א-לה שחקני כדורסל משנות השמונים. וכשהרכז המשמעותי והכנמעט יחידי ברוטציה עייף ושחוק, מה הפלא שבפעם השנייה בסדרה הוא מתקשה לייצר ולקבל החלטות נכונות בדקות הסיום?
כמו שאומר המשפט "אכל ושתה כי מחר נמות", כך החליט דדאס לנצל את השחקנים הבכירים בסגל כאילו אין מחר. שחק אותם עד טיפת הדלק האחרונה. לצערו, היה מחר, כבר באותו משחק. וברבע האחרון נגמרו לשחקנים באדום האדים האחרונים של הדלק ומכאן כבר לא היתה דרך חזרה.
ישראלים, נוכחים-נפקדים
הרוטציה הקצרה של דדאס לא הגיעה משום מקום. למעשה, במובן מסויים, ייתכן שלא היו לו ברירות רבות במיוחד מכיוון שחלק מהשחקנים פשוט לא הגיעו לפלייאוף בכלל ולסדרה בפרט.
הראשון מביניהם הוא בר טימור, הקפטן האדום. לאורך העונה טימור לקח על עצמו לא אחת כשלא היה מי שייקח, הוא נכנס היטב לוואקום שהשאיר ג'ייקובן בראון, סיפק עונת שיא באסיסטים כולל משחק מדהים עם 16 אסיסטים, שיא קריירה כמובן. לצד כל זה, בסדרת הגמר הוא התקשה מאוד להשפיע דווקא כשהיה צריך אותו יותר מהכל כדי שיוכל לספק כמה דקות מנוחה קריטיות לטיילר אניס התשוש.
אולי זו הפציעה במשחק הראשון שהקשתה עליו או השיטה של דדאס אליה לא התחבר כמעט מהרגע הראשון. כך או כך, המספרים בסדרת הגמר לא משקרים. 19.3 דקות, 5 נקודות בלבד, 2.3 ריבאונדים, 1.3 חטיפות, אסיסט אחד ואיבוד אחד ומדד 4.3 בלבד. מספרים שמראים כי למרות כמה מהלכים יפים במשחק מספר 2, הקפטן לא הצליח לתרום את המצופה ממנו לא בקליעה ולא במסירה.
גם עידן זלמנסון, שהיה אמור לתת מעט מנוחה לגבוהים התקשה להשפיע. בהדרגה גם הדקות שלו ירדו. מ-9.3 נקודות, 3.4 ריבאונדים ו2.9 אסיסטים ב-16.6 דקות למשחק בעונה הסדירה לנתונים מצטברים של 16 דקות, 2 נקודות ריבאונד אחד ומדד מינוס 3 (לצד פלוס מינוס של מינוס 15).
זלמנסון התקשה מאוד מול הגודל של מכבי בצבע בהגנה והתפתה יותר מדי לזריקות רעות מחצי מרחק בהתקפה. חוסר היכולת של זלמנסון להשפיע בדרבים לא חדש, למעשה גם במשחקי הליגה הוא לא קלע ולו פעם אחת נגד הצהובים – נתון שמעיד על בעיית המאצ'-אפ שלו מולם. וגבוה שמתקשה במאצ'-אפ מול היריבה המרכזית לתואר הוא פריבילגיה שאין להפועל.
טימור וזלמנסון הם רק הסימפטום לבעיה מרכזית יותר, הסגל הישראלי של הפועל התקשה לספק את הסחורה. מלבד תומר גינת, שעשה את קפיצת המדרגה בפלייאוף, יתר השחקנים לא השפיעו (במקרה הטוב) או הזיקו (במקרה הרע). וזה עוד לפני שמתייחסים למיעוט הדקות של גיל בני ודאסטי האנאס, שכמעט ונמחקו לחלוטין על ידי דדאס.
המסקנה הברורה והמיידית היא שבקיץ הקרוב הפועל צריכה לעשות שינוי תפיסתי בכל הנוגע לסגל הישראלי. בתקציבים הנוכחיים אין לאדומים יותר פריבילגיה להחזיק שחקנים שלא יוכלו לתרום גם בשלבי ההכרעה בפלייאוף או ביורוקאפ. נראה שהפועל בהחלט הולכת לכיוון עם החתמתו הצפויה של נועם יעקב, שהוא רכז יורוקאפ ויורוליג לגיטימי, וחיזוק עמדה 3 בסמול פורוורד ישראלי כאשר המועמד המרכזי בנקודת הזמן הנוכחית הוא עוז בלייזר, שמסיים את חוזהו בהפועל ירושלים.
כמובן שלא רק הישראלים קפאו במאני טיים. גם בריאן אנגולה, שהתקשה לאורך כל העונה, לא הצדיק את השכר הגבוה שלו ברגעי האמת. הגארד-פורוורד הקולומביאני הגיע בתור הרכש הנוצץ של הקיץ שעבר כשהחליף את אהוב הקהל ג'ורדן מקריי, אך כגודל הציפייה כך היה גם גודל האכזבה. אנגולה הגיע בתור פורוורד שאמור היה לעזור בהובלת הכדור ולהוריד את הלחץ מבראון בניהול המשחק. אך אליה וקוץ בה, אנגולה הגיע פצוע, חזר לשחק, נפצע שוב, חזר לשחק, נפצע וחוזר חלילה. וגם כשהיה בריא התקשה להראות אפילו חלק קטן מהיכולות שהפגין בנסז ציונה רק לפני מספר שנים.
למעשה, לסדרת הגמר הוא חזר אחרי פציעה שהשביתה אותו משישה משחקי פלייאוף. הוא פספס במהלך העונה לא פחות מ-16 משחקי ליגה בעונה הסדירה ובפלייאוף, כמעט חצי מכמות המשחקים אותם שיחקה הפועל.
כאמור, אלו לא רק הפציעות, גם היכולת היתה לא מרשימה והיא היכתה במלוא עוזה בגמר. בשלושת המשחקים מול מכבי זכה אנגולה ללא מעט קרדיט מדדאס אבל התקשה מאוד להשפיע. ב-18.7 דקות הוא קלע בממוצע 4 נקודות לקח 1.3 ריבאונדים בלבד ומסר אסיסט בודד. המדד היה מינימלי בהתאם – 0.7 בלבד. ממש לא מה שמצופה ממי שאמור היה להיות אחד מהכוכבים הגדולים של הפועל העונה.
הפינאלה של אנגולה הייתה אחוז השלשות המחריד בגמר – 0 מ-14. כמו שהדברים נראים, השחקן בדרכו החוצה מהפועל אחרי עונה אחת כאשר ישנם דיווחים על התעניינות מבאחצ'אהיר הטורקית שמוכנה לשלם לו אף יותר משכרו העונה. איך אומרים אצלנו? איחלנו לחייל בהצלחה.
תחזירו לנו את הספורט
אי אפשר לסגור את הסדרה והעונה בלי להתייחס לאירועים המכוערים שאירעו לפני ובמהלך המשחקים. ובעיקר במשחק השלישי. לטובת מי שהיו על מאדים ביומיים האחרונים נזכיר – ביום המשחק החליטה משטרת ישראל לאסור על אוהדי הפועל להכניס ציוד עידוד. איסור שהצטרף להעלאת מדרגה מצד המשטרה במהלך הסדרה, אם בבידוקים פולשניים ומחמירים במיוחד, כולל כאלו שעיכבו את המשחק השני בסדרה ואם ביחס אלים לאוהדים בכניסה וביציע. חשוב לציין את המובן מאליו – כל אותם בידוקים לא מנעו מאוהדי האדומים להדליק אבוקות שוב ושוב ושוב במהלך כל משחק בסדרה, כך שהאפקטיביות שלהם לבלימת התופעה הבעייתית היתה לא קיימת ורק גרמה למתח מיותר.
נחזור למשחק השלישי. בעוד המשטרה מסרבת לאשר הכנסת תופים וציוד עידוד, אוהדים אדומים רבים שהיו בדרכם מהצעדה המסורתית אל האולם החליטו כאות מחאה שלא להיכנס לאולם. כאן קפץ הפיוז למשטרה, שכידוע לא מחבבת מחאות. מבחינת החיילים של בן גביר, לא משנה אם מדובר בהפגנות להשבת החטופים או בהפגנות אחרות שאירעו במדינה בשנים האחרונות.
המחזות מחוץ ליד אליהו היו מחרידים. מעצרים שרירותיים, פרשים שדוהרים על אוהדים שישבו מחוץ לאולם ושרו מתוך כוונה שלא להיכנס לאולם עד להכנסת הציוד. אוהדים הוכו בכניסות לאולם, נזרקו החוצה בשרירותיות ואחרים סורבו מלהיכנס לאולם על אף שהיו בידם כרטיסים שרכשו במיטב כספם. מדינת משטרה במובן הכי גרוע של המילה.
חשוב מאוד לומר – למשטרת ישראל יש מנדט לקבוע את הסדרי האבטחה לכל אירוע גדול במדינה ובכלל זאת אירועי ספורט, אך אם אירועי הספורט נפגעים כתוצאה מאכיפה בררנית ואלימות משטרתית, מה עשינו בזה?
בתקופה הקשה שעוברת על כולנו מאז השביעי באוקטובר הספורט היה אמור להיות מנת האסקפיזם והבריחה ליקום אחר בו מערבולת הרגשות תלוייה בכדור שצולל לסל.
נכון, אבוקות באולם סגור הן משהו שבהחלט אפשר לוותר עליו. הן אולי נראות נהדר, אך הקהל הלא מעורב שואף עשן, המשחקים מתעכבים לדקות ארוכות ובמקרים קיצוניים (כמו השבוע) ממש נשקפת סכנה לאוהדים לאחר שהאבוקות נזרקות מהיציע העליון אל עבר היציעים שקורבים למגרש.. מבלי להוריד מחומרת ההתנהגות של קומץ מאוהדי הפועל, אי אפשר להתעלם מכך שכל אותם אמצעים דרקוניים שבהם השתמשה המשטרה בסדרות האחרונות לא השפיעו כהוא זה על כניסתן של האבוקות למגרשים. לא מגנומטרים, לא תורי ענק מגודרים היטב כמו בסיס צבאי סגור, לא אוהלי בידוק והפשטות של אוהדים לחיפוש אותן אבוקות ולא בידוקים מחמירים של הצוותים המקצועיים. גם לא ההתנהגות האלימה של אותפם ושעים במדים, שרק העידה כמה הם מתוסכלים וחסרי אונים.
ניתן בהחלט לתהות – האם המשטרה בכלל יודעת איך אמצעים אלו נכנסים למגרש? האם יש להם את המסוגלות למנוע את הכניסה שלהם ליציע? האם מתקיימים תחקירים לאחר כל כישלון אבטחתי שפוגע באוהדים הן מחוץ למגרש והן בתוך המגרש?
בסוף, קהלי האוהדים הם אלו המחזיקים את הספורט המקומי בחיים. הם יוצקים לתוכו עניין, ועניין מביא כסף וספונסרים. בלעדיהם אפשר לקפל את העסק. במשליכי האבוקות צריך לטפל ביד קשה, אבל האם זו סיבה מספיק טובה להתעמר באלפי אוהדים שכל חטאם היה רצון לראות משחק כדורסל?
הגיע הזמן שמנהלת הליגה תיישם את תפקידה, תיזום דיונים אינטנסיביים בינה לבין המשטרה, איגוד הכדורסל ונציגי הקבוצות והאוהדים במטרה להגיע לפתרונות שיאפשרו מצד אחד את העידוד במגרשים במלוא עוזו ומהצד השני כדשי לשמור על בריאותם ושלמותם של האוהדים במגרש ומחוצה לו.
הכדורסל והספורט הישראלי כולו משוועים לפתרון משותף. אולי מנקודת השבר הזו יגיע התיקון המיוחל לו אוהדי הספורט מייחלים או שאולי זה אני הנאיבי.
