מנצח ומתנצח: מה עובר על דני פרנקו?

שתי דקות לסיום הרבע השלישי, כשהקבוצה שלו ביתרון של 15 נקודות והוא משייט לניצחון מספר 13 בליגת העל, דני פרנקו איבד את זה. רגע אחרי שמרקוס קאר ההרצלייני טייל לו לטבעת והניח שתיים קלות, הזעיק המאמן התל אביבי פסק זמן והתחיל להשתולל. אחרי שצרח לעבר חניכיו פעמיים "איי דונט גיב א-פאק", הוא פנה שמאלה, חטף את המיקרופון של שדרית הקווים נועה פופלינגר, ודחף אותה בצורה גסה מחוץ לפסק הזמן. מיותר, ובעיקר מכוער.

מעבר להתנהגות הלא ראויה, שעליה התנצל בכנות לאחר מכן, וסביר להניח שגם יספוג קנס או השעיה מוצדקים – אי אפשר שלא להרגיש את הלחץ שבו נמצא דני פרנקו. אמנם יש לו את הסגל הטוב ביותר שהיה בהפועל ת"א מזה 20 שנה, וקבוצה מנצחת גם בליגה וגם באירופה, אבל עדיין הוא לא שקט. 

ואולי זו בעצם הסיבה. הציפיות. בשלוש השנים הראשונות שלו בהפועל כל ניצחון על ירושלים או בדרבי נחשבו להישג. אפילו את ההפסד בגמר הגביע להרצליה (21/22) הפילו יותר על השופט ניר מאירסון מאשר על המאמן שלא מצא פתרונות לצ'ינאנו אונואקו. השנה, גם הוא יודע, אין יותר הנחות. גם לא עם ההשעייה של אקסבייר מנפורד.

פרנקו קיבל העונה הכל, אפילו יותר ממה שביקש. יש לו שני זרים ששכרם עולה על תקציב המשכורות הכולל של הפועל לפני כמה שנים, וקבוצה עמוקה ומוכשרת שצריכה ללכת עד הסוף בכל המפעלים. אז כשבפתח נמצאת העלייה האחרונה לפסגה הראשונה שאליה מצפים ממנו להגיע – היורוקאפ – הלחץ מתחיל לדבר. ואתמול הוא התפוצץ באופן לא פרופורציונלי, למרות שקיבל בחזרה את שני הזרים הפצועים שלו – בריאן אנגולה וקייל אלכסנדר – ופירק די בקלות מוקש בדמות הקבוצה המוכשרת והלא יציבה של דן שמיר.

גם המאמן האדום יודע שהמשך הקדנציה המתמשכת שלו בהפועל תלויה בכמות המתכות שיצליח להביא השנה לדרייב אין, ולא בשום דבר אחר. אחרי הכל מדובר במאמן כדורסל מצוין, אבל עמדת המאמן הראשי היא הרבה מעבר לידע מקצועי, בחירת זרים, ניהול משחק או ניהול הסגל. זה התחיל כבר אחרי ההפסד בחולון שהביא לאיבוד המקום הראשון בליגה, עם נאום המשכורות והשעונים, שהיה סוג של בריחה מאחריות והטלתה על השחקנים, ונמשך אתמול בהתנהגות המכוערת מול שדרת הקווים.

מול גראן קנריה (או בשיקטאש, אם תפתיע) הפועל תצטרך לא רק את השחקנים שלה בשיאם אלא גם את המאמן חד ומפוקס. כי כבר ראינו בעבר מה קורה לאדומים כשהמאמן שלהם יוצא מאיזון או לא מגיב לאירועים בזמן אמת.

בריאן כוכב עליון?

בריאן אנגולה היה אחת ההחתמות היקרות והנוצצות של הפועל ת״א בפגרה. כיאה לשכר הנאה לו הוא זוכה, הציפיות ממנו בהתאם. גם העובדה שהוא בכלל אמור היה לשחק במכבי ת"א (שוויתרה עליו מסיבות רפואיות), ואף הגיע על חשבונו של ג׳ורדן מקריי, אחד השחקנים האהובים בדרייב-אין בעונה שעברה, גורמת לכך שאף אחד לא עשה לו הנחות מהג׳אמפ בול הראשון של העונה.

אתמול, אחרי פציעה ארוכה, הוא שב למגרש והזכיר שוב עד כמה הוא נחוץ להפועל הנוכחית. שרידי הפציעה ניכרו היטב בצורת המשחק הזהירה של הגארד הקולומביאני, אבל עם 31 דקות על המגרש הוא הוכיח שהרע ביותר כבר מאחוריו. 

הוא אמנם נמנע מלחדור פנימה בכח והעדיף להעיף שלשות, אך גם ללא הנקודות הוא סיפק שורה סטטיסטית מרשימה מאוד של 10 כדורים חוזרים, 4 אסיסטים, 3 חסימות מפלצתיות והגנה מצוינת, אישית וקבוצתית. מדד הפלוס מינוס שלו עמד על 19+, שני רק לתומר גינת, והיה לו חלק גדול בריצה ברבע השלישי שחיסלה את התקוות של הרצליה לכפות משחק צמוד, מבלי לכפות את עצמו על המשחק.

החתמתו של אנגולה במקום מקריי לא באה כדי לספק מספרים יותר טובים, אלא כדיל שמביא דברים אחרים. היא הגיעה כדי לאזן את הקבוצה שבעונה שעברה נדרשו לה שלושה כדורים על המגרש כדי לספק את האגו של ג׳ייקובן בראון, מקריי וצ׳ינאנו אנוואקו. הוא מסוגל לקלוע, אבל בעיקר יכול לעשות גם דברים אחרים. כאלה שעושים את החברים מסביב ליותר טובים ויותר מרוצים (אתמול למשל את בר טימור).

כל מי שמצפה ממנו להיות תחנה אחרונה וקילר כמו מקריי (שאגב חירב אתמול לא.א.ק את המשחק מול חולון למרות 27 נק׳ שקלע) אולי מאוכזב. המזל הוא שמי שצריכים להיות מרוצים אלו השחקנים סביבו והמאמן שאמון על כל העסק הזה. והם, למרות שהוא קולע ביורוקאפ 4 נקודות פחות ממקריי בעונה שעברה, מבסוטים מכל השאר. 

עכשיו רק חשוב שיישאר בריא, יוריד עוד קצת חלודה נגד הפועל אילת ביום שישי, ויגיע ליום רביעי הבא כמו האנגולה של העונה הסדירה ביורוקאפ, שם סיפק 12 נקודות למשחק באחוזים מצוינים ל-2 (53.7%) ול-3 (43.1%). 

צבע אדום

אם יש משהו להדאיג את קברניטי הפועל לקראת רגעי ההכרעה של העונה שנמצאים מעבר לפינה, זה הקו הקדמי של הקבוצה. מול מרבית קבוצות הליגה, כמו הרצליה אמש, זה עדיין נראה כמו גוליבר בארץ הגמדים, אך מול קבוצות עשירות יותר כמו גראן קנריה, מכבי או ירושלים, זו עלולה להיות נקודת התורפה שתעלה להפועל במשחקים הבאמת חשובים.

קייל אלכסנדר הוא רכש נהדר. אמנם מעט מוגבל התקפית, אבל שומר טוב, משנה זריקות, שקט, יעיל ועם מעט מאוד אגו. ההיפך המוחלט מאונואקו המפלצתי, שהיה מתוסכל במרבית העונה שעברה מכך שהדברים לא עברו בעיקר דרכו. גם ג׳יילן הורד עשה קפיצת מדרגה ענקית והפך לא רק לטופ סקורר של הקבוצה, אלא גם לסטופר ההגנתי שמסוגל לשמור על שחקנים בכל העמדות. על תומר גינת הבלתי נגמר באמת שנגמרו כבר הסופרלטיבים (רק מה עם העונשין, בחייאת, כמה זה מסובך?). 

הבעיה היא שכאן זה נגמר. עידן זלמנסון אולי נהדר כשהמשחק שוטף, אבל מוגבל מאוד ביכולת לייצר נקודות בהתקפה עומדת, בעייתי מאוד בהגנה וגם במלחמה על הכדורים החוזרים התרומה שלו לא מספקת. כל זה מעמיד את הפועל במצב שבו בעיית עבירות של אחד משלושת הבכירים יוצרת חור אדיר מתחת לסל. את הנזק ראינו בשני הדרבים העונה, כשהצהובים חגגו מתחת לסל של הפועל.

ביורוקאפ כבר אין זמן לתקן, אבל אם בהפועל רוצים עדיין להשיג את המקום הראשון בתום העונה הסדירה, זה אומר להצליח לנצח את ירושלים בארנה ואת מכבי (ככל הנראה ביד אליהו בסיבוב השלישי). בלי שחקן נוסף, עדיף ישראלי, לרוטציה של הקו הקדמי זו משימה על גבול הבלתי אפשרית.

אם היו למועדון 200 אלף יורו לשפוך על החתמתו של דאסטי האנס כדי למלא את מקומו של אקסבייר מנפורד המושעה, קשה להאמין שלא יימצאו עוד כמה עשרות אלפים כדי להביא איזה איתי שגב, יותם חנוכי או כארם משעור שייעבו עוד את הסגל. אלא אם מדובר פה על עניינים שהם לא מקצועיים, אבל זה כבר סיפור אחר.

יש גם פנטזיות כמו טי.ג׳יי ליף ששמו הועלה הבוקר כמועמד או דני וולף הענק מייל. אבל אלו עדיין בגדר חלומות וכרגע נראה שככה יישארו, לפחות עד הקיץ.

כמה קטנות לסיום:

בר טימור. כמה שכל יש לקפטן, איזו קריאת משחק, כמה פירגון לחברים. נכון, עפולה והרצליה זה לא פאריס או לונדון, אבל 16 אסיסטים, שכל אחד יותר חכם ויפה מהשני, הם תוצאה של מי שרואה את החברים שלו הרבה לפני שהוא מחפש את הסל. רק שימשיך ככה בשבועות הקרובים ואז גמר יורוקאפ יכול להפוך לא רק למשאלת לב אלא גם למציאות.

דאסטי האנס. הוא לא מנפורד וגם לא יהיה כזה, אבל לפחות בדבר אחד הם דומים – היכולת לייצר נקודות במהירות שיא, בקלאס ובאפס מאמץ. הוא אמנם החטיא את השלשה הראשונה שלו, אבל ייצר 9 נקודות ברבע הרביעי והראה שיש הרבה מה לצפות ממנו בהמשך. הבעיה היא שצריך להחביא אותו בהגנה. אתמול הרצליה תקפה אותו בכל דקה שהיה על המגרש, ופרנקו יצטרך למצוא פתרונות והתאמות לזה. 

ג׳ון הולנד. הזר הכי מושמץ בקיץ, האיש שכולם טענו שהגיע רק בגלל החברות שלו עם ג׳ייקובן, הופך לאחד השחקנים החשובים בסגל. הולנד הוא הדוגמא המושלמת לשחקן שיש דברים שלא רואים בסטטיסטיקה שךן. ההגנה הנפלאה והאינטנסיביות יוצאת הדופן שלו, סוחפות את כל הקבוצה וגם אתמול היה לו חלק גדול בבריחה של הפועל ברבע השני והשלישי. אם הפועל כולה היא הגוף, הולנד הוא הלב. תשאלו את איתן בורג הנפלא, שלא הצליח לייצר אתמול שום דבר מהרגע שהצמידו אליו את התמנון.