פרטיזן מגיעה להיכל: מבחן מול המאסטרו

הגעתן של קבוצות פאר אירופיות ליד אליהו הוא תמיד יום חג.

כידוע, יוגוסלביה לשעבר היא מולדת הכדורסל האירופי. וכשסרביה של ימינו שולחת למקדש הכדורסל הישראלי אשר ביד אליהו את אחת משתי נציגותיה הבכירות – אז החגיגה הולכת ומתחממת.

וכשמדובר במועדון פאר סרבי שמודרך על ידי גדול מאמני אירופה בכל הזמנים, זליקו אוברדוביץ׳, אז בכלל כדאי וראוי ללבוש לבן ולא לשכוח לגהץ.

שועל הקרבות הסרבי

ולפני שנדון לעומק בפרטיזן, בואו נדבר על זליקו.

הוא חזר הביתה לפני כשנתיים – במה שנראה כמו תחנתו האחרונה בקריירה. או במילים אחרות: סגירת מעגל היסטורית.

במהלך השנים ראיתי כי בכל מיני מקומות מדגישים את תשע זכיותיו ביורוליג (בחמישה מועדונים שונים: פרטיזן, בדאלונה, ריאל, פאו ו-פנר) כדבר הגדול ביותר בקריירה שלו. ברור שזהו הישג פנומנלי שאולי אף לא ישוחזר בעתיד, אך הוא טיפה מוריד מהישגיו המיתולוגיים בכדורסל הנבחרות. 

מהמקום שממנו מגיע אוברדוביץ' (סרביה של ימינו) זכייה בתארים בינלאומיים עבור הנבחרת הלאומית (יוגוסלביה לשעבר) היא הדבר הנשגב, הפטריוטי, החשוב והמקודש ביותר. ראשית, מדובר באלוף עולם, הן כשחקן  (ארגנטינה 1990), והן כמאמן (יוון 1998). שנית, כמאמן סרביה ומונטנגרו הוא זכה באליפות אירופה לנבחרות (ספרד, 1997).

שלישית, אחד מהישגיו הגדולים בקריירה הוא נעוץ בכלל בשתי זכיות בגביע ספורטה עליו השלום: עם ריאל מדריד ועם בנטון טרוויזו (97 ו-99 בהתאמה). מדוע? מפני שבאותן שנים שתי הקבוצות הללו לא השתייכו לעלית האירופית ולאריות היבשת והגעה שלהן לגמרים לא היתה כה טבעית – אפילו כשהשועל הסרבי עומד על הקווים. כן, גם לריאל מדריד הגדולה היו תקופות פחות זוהרות.

רביעית, הפנומן הזה עובד כמאמן כמעט ברציפות החל מ-1991, כלומר למעלה מ-32 שנות אימון וכמעט ללא הפסקות. טוב, פה ושם גם הוא לוקח פסק זמן להתרעננות. אתם יודעים, אחרי הכל גם הוא בן אנוש. ובתוך כל הניסיון האדיר הזה מעולם לא קרה לו שלא זכה בתארים במקום שאימן בו. 

בכל מקום בו דרכה כף רגלו – לא רק שצמח דשא ירוק ובוהק – אלא שזה תמיד הגיע עם הישגיות מרשימה. שחקנים אוהבים לשחק עבורו (גם אם סדרות החינוך מתישות והשאגות מטריפות את האוזניים) כי הם הופכים לטובים יותר על המגרש וכבני אדם. וזה אולי סוד כוחו האלמותי: התשוקה הבלתי פוסקת למקצוענות, למחויבות, ללמידה, לעקשנות, לווינריות בלתי מתפשרת ולניצחונות. אמנם הוא נולד כ-6 שנים אחרי מיקי ברקוביץ' הגדול, אך גם הוא נולד כדי לנצח. פשוטו כמשמעו.

כשזליקו פגש את קווין מגי

אוברדוביץ׳ הוא גדל  בבוראץ צ'אצ'אק ובגיל 26  עבר לפרטיזן ושיחק במדיה כ-5 עונות (1986- 1991). בחלק מהזמן שימש כרכז ראשון ובחלק אחר שותף כרכז שני.

במדי קבוצתו הוא אף שיחק נגד מכבי בפיינל פור (גנט, 1988) והפסיד לצהובים 87:82. קווין מגי המנוח הוביל עם 34 נק' ו-ווילי סימס ז"ל סיים עם 18 נק'. את פרטיזן הובילו דיבאץ' עם 21 נק' וגרבוביץ' עם 19. גם זארקו פספאלי המעולה לקח חלק במשחק.

דרך אגב, כי חייבים איזו הפועל בקטנה: זמן לא רב לאחר מכן גרבוביץ' נחת בארץ כדי לחזק את הפועל ת"א, אך הוחלף לאחר זמן קצר.

התחיל הכי מהר, ולאט לאט הגביר

מתישהו במהלך עונת 1990-91 נפצע אוברדוביץ' ונשיא המועדון הציע לו להתמנות למאמן לקראת עונת 1991-92 – וכך החלה קריירת האימון הגדולה ביותר שידע אי פעם מאמן כלשהו באירופה. 

כתוצאה מהמלחמה שפורצת בבלקן מתקבלת החלטה שנציגות יוגוסלביה וקרואטיה לא מארחות את המשחקים בביתן. פרטיזן בוחרת לארח בעיר פונלאברדה אשר בספרד – ובמשך העונה היא לא משחקת בכלל בבלגרד. הקו האחורי החזק של הקבוצה כולל את פרדראג דנילוביץ' ואת אלכסנדר ג'ורג'ביץ' האגדיים.

לאחר מאזן משחקים חיובי של 9:5 מגיע שלב ההצלבה. וכאן פוגשת פרטיזן משוכה קשה בדמותה של קנור בולוניה. סביר היה כי בולוניה תעבור ותמשיך הלאה, אך לסרבים היו תוכניות אחרות. לראשונה פוגש אוברדוביץ' את אטורה מאסינה כמאמן יריב  – ומצליח לגבור עליו בסדרה של הטוב מ-3.

בחצי הגמר באיסטנבול גוברת פרטיזן על פיליפס מילאנו, ומשלימה שלושה ניצחונות על האיטלקים במהלך העונה.

בגמר חיכתה לפרטיזן מי שנחשבה באותם ימים לקבוצה החזקה באירופה – חובנטוד באדלונה. הסרבים שלטו בקצב וירדו להפסקה ביתרון 40:34. בתחילת המחצית השנייה עלתה פרטיזן ליתרון 10 (53:43) ונראה היה כי היא דוהרת לניצחון. תודות להרולד פרסלי צמצמה באדלונה ל-61:60.

פרטיזן הצליחה לעלות ל-65:62 אבל באדלונה השוותה ל-68:68.

10 שניות לסיום קורני תומפסון הצליח להדוף כדור שהגיע לתומאס ג'ופרסה. הספרדי לקח זריקה קשה שנכנסה וקבעה 70:68 לחובנטוד. ג'ורג'ביץ' מייד לקח את הכדור וטס לאורך המגרש כשנשארו 4 שניות לסוף – ואז הוא מעיף שלשה שצוללת פנימה וקובעת ניצחון אדיר –  71:70 לפרטיזן.

זו היתה הזכייה הראשונה (והאחרונה עד כה) של פרטיזן בגביע החשוב ביותר באירופה. זליקו אלוף אירופה בעונתו הראשונה על הקווים וללא כל ניסיון קודם באימון בוגרים. 

עונתו השנייה כמאמן פרטיזן (1992-93) לא היתה מוצלחת ובמקביל הקבוצה הושעתה מגביעי אירופה בגלל המלחמה בבלקן..

ואם כבר באדלונה,  אז רק שתדעו כי לקראת עונת 1993-94 ממונה המאסטרו למאמן שלה ובתום שנת אימון אחת הוא שוב אלוף אירופה – בפעם השנייה בקריירה. ואיפה זה קרה אתם שואלים? ברחוב יגאל אלון 51 בתל אביב. ביד אליהו כמובן.

הקפטן האלמותי ג'ורדי ויקאמפה (שיחק כל חייו בבאדלונה, 17 שנים, 17.5 נק' למשחק ובסך הכל 8980 נק' בכל המסגרות) הניף את הגביע לאחר שקורני תומפסון תפר שלשת ניצחון אדירה על הפרצוף של אולימפיאקוס והמאמן יואנידיס. 

למי צריך לשים לב על המגרש?

קווין פאנטר. עליו תקום או תיפול הקבוצה. כן, עד כדי כך הפורוורד הזה  חשוב במערך של הקבוצה. הוא קולע בכל שנותיו ביורוליג 14.3 נק' למשחק ואוסף כ-2 ריבאונדים לערב. עם למעלה מ-40% משלוש הוא מהווה איום בכל רגע נתון. מהקו הוא מעמיד ממוצע של כמעט 90% לאורך כל הקריירה ביורוליג.

החתוליות, הזריקה הגבוהה, שחרור הכדור המהיר, האתלטיות, מוטת הידיים הארוכה והניסיון – כל אלו הופכים אותו לשחקן המפתח של אוברדוביץ'. כשהוא מופיע אז הקבוצה על הגל, כשהוא נעלם אז ישנו קושי ממשי לנצח.

אוגנין יירמאז.  הגארד הסרבי (1.93 מ') מגיע לאחר שנתיים בבאיירן מינכן. המספרים לא מרשימים: 6.6 נק' למשחק, כריבאונד וחצי בערב עם אסיסט וקצת שהוא מחלק לחבריו.

מדובר בשחקן מוכשר היודע לאיים מבחוץ ולעלות לג'אמפ יפה על שתי רגליים. קפיצת מדרגה אצל המאסטרו היא ממש הכרחית.

ג'יימס ננאלי. הפורוורד הוותיק (2.01 מ' ) שעבר במכבי התאחד שוב עם מאמנו הסרבי וקולע לאורך הקריירה ביורוליג  9.4 נק' למשחק עם 2.5 ריבאונדים וכמעט 2 אסיסטים לערב. 

אצל אוברדוביץ' הוא ממושמע יותר, רוצה יותר, מחויב יותר ומסוכן יותר. עם 44% לשלוש לאורך הקריירה – פשוט שלא יזרוק לסל. זה יהיה בריא יותר. 

פוניטקה. הפולני (1.98 מ') שהגיע מפאו מעמיד לאורך הקריירה 8.2 נק' למשחק עם 5.2 ריבאונדים ומוסר 2.4 אסיסטים בערב. מדובר בשחקן יעיל מאד, פיזי, שומר, לא חושש להיאבק על תפיסת עמדות, חודר לסל ולא עושה דברים שהוא לא יודע. קולסון וקליבלנד -לטיפולכם.

זאק לידיי. הסנטר (2.02 מ') שעבר אצל בית הלחמי בגלבוע ומשם נסק לאוויר הפסגות של הכדורסל האירופי הוא שחקן מפתח אצל המאסטרו. הוא מסוגל לקלוע מבחוץ ומבפנים, יד רכה וכשור התמצאות נהדר מתחת לסל. הוא יודע לקטוף ריבאונדים בהגנה ובהתקפה ויש לסגור אותו לריבאונד כל הזמן. קולע באחוזים גבוהים מהקו. 10.7 נק' למשחק עם 4.6 ריבאונדים מציבים אותו במקום השני ברשימת הקלעים של הקבוצה – אחרי פאנטר כמובן. 

כמו פאנטר, גם הוא בחר להמשיך אצל אוברדוביץ' למרות הצעות גבוהות יותר שקיבלו.

קמינסקי. לא מאיר קמינסקי המיתולוגי שאימן כמה קבוצות בליגת העל ואף את בית"ר ר"ג המיתולוגית, אלא פרנק קמינסקי. הסנטר האמריקאי (2.13 מ') הגיע לאחר 8 שנים באן בי איי (כמעט 9 נק' למשחק) ולראשונה ישחק באירופה. שמו עלה כמועמד לחיזוק אצל הצהובים אבל לבסוף קיבלנו אותו בשחור – לבן בחוזה לעונה אחת. יכול לשחק גם בעמדת הפאוור פורוורד ויהיה מסקרן לראותו.

הגארדים הצהובים יכולים וצריכים להתמודד עם הקו האחורי של פרטיזן. להוציא את פאנטר המעולה ואת פוניטקה הנהדר אין משהו יוצא דופן איתו האמור להקשות מאד על הגנת מכבי. הכל מתחיל ונגמר בתאום הגנתי, בהבאת עזרות נכונות, בהגנת שלשות יעילה, בלא לאפשר מבטים טובים לסל לפאנטר את ננאלי ובלחץ אינטנסיבי על הכדור לפרקים ארוכים של המשחק.

בולדווין, ג'וני, בלאט, קולסון, בראון, מנקו וקליבלנד יכולים בהחלט לעשות את העבודה.

המפתחות של מכבי: לטחון פנימה ולקלוע מבחוץ

דוזייר וקמינסקי יעלו לראשונה למשחק יורוליג. אין כל ספק כי ריברו, סורקין, כהן, ניבו, ווב וקולסון יכולים וצריכים לשרוט, להרביץ, לדחוף, להרים מרפקים, להציק ולהוציא את החשק של השניים הללו. יבוצע – והעסק יכול ללכת לכיוון שלנו. לא יבוצע – והמאסטרו כבר יידע מה לעשות כדי לנצח.

ולא שכחתי את לידיי. אשמח לראות אותו נופל למלכודות הגנתיות של ריברו/קליבלנד/קולסון/ניבו/סורקין. לא להעז לאפשר לו להרים זריקות פנויות מחצי מרחק ויש לדחוף אותו החוצה מאזור הצבע כדי שלא יעיק באופנסיב ריבאונד ובעשיית נקודות קלות.

מכבי צריכה לטחון את הסרבים פנימה ולקחת מהמשחק נגד ירושלים כמה אלמנטים התקפיים יפים מהמחצית הראשונה.

יש לחזור, ויפה שעה אחת קודם, לתנועות שמאפיינות את השיטה של קטש ובכלל זה: תנועתיות, חיתוכים נכונים לסל והרמות יפות של הגארדים כדי שניבו את סורקין יסיימו בדאנקים מעל הטבעות. לטיפולם של בולדווין, בלאט ובראון. 

יש להרים בדחיפות את אחוזי הקליעה משלוש ומהקו ולהגיע למבטים טובים לסל. 

דרושה: הצהרת כוונות

לעודד קטש זכייה אחת כשחקן בגביע היורוליג (פאו, 2000) וזה קרה כידוע בגמר נגד מכבי ותחת אוברדוביץ' בפנאתינייקוס. עודד אחראי במידה רבה לזכייה הירוקה בגביע הקדוש, שכן תרומתו היתה גדולה והשלשה שתפר על דורון שפר הכריעה למעשה את ההתמודדות. 

אין ספק שקטש ינק מהמאסטרו אלמנטים משמעותיים הקשורים לתפיסת המשחק, לשימוש הנכון בפיק אנד רול, להתמודדות מול שחקנים, לשיטות משחק, לדגשים הגנתיים והתקפיים ועוד. 

מחר חובה ליישם. מחר חובה לבוא עם אמירה ברורה ועם הצהרה מחייבת. רק ניצחון בפתיחת העונה – ועוד במשחק ביתי נגד אוברדוביץ'  – יעניק שקט נפשי מסוים למערכת ולקהל ויקל עליה את המשך המאבקים בליגה הטובה בעולם.

לא בריא לחשוב על תוצאה אחרת. לא יכול ולא רוצה לדמיין דמעות, אלא רוצה וגם יכול לדמיין את המאסטרו קופץ בזעם על הפרקט, על השופטים ועל המזכירות. ולא תזיק איזו עבירה טכנית שיחטוף. ולא יזיק איזה שחקן שיביא לו את העצבים על הספסל ואז מייד נקבל פרצוף אדום ולוהט שעומד להשתגע על הקווים. אוי זה יהיה חלום. ורק שיסתיים בניצחון.

ונסיים במשפט יפה מהמקורות לכבוד חג היורוליג (וקצת לכבוד חג הסוכות) הבא עלינו לטובה:

"מי שלא ראה שמחת בית השואבה – לא ראה שמחה מימיו", או במילים אחרות: מי שלא ראה ניצחון על אוברדוביץ' – עדיף שישאר בבית כדי לא להביא את הנאחס. ומי שראה –שיתפלל היטב ובלי תירוצים.

בהצלחה ענקית למכבי וחג כדורסל שמח!