כאב לב. איבוד מצב הרוח. מחנק תהומי. דכדוך כבד.
זה מה שהנפש חשה לאחר ההפסד הקשה והכל כך מיותר לפאו. ואי אפשר להימנע ממילה אחת שמשקפת את מה שהתרחש על הפרקט ב- 5 הדקות האחרונות: לוזריות.
לא יכול להיות שבמשחק בית מכריע כשעל הכף עלייה לפיינל פור תפסיד מכבי שלושה רבעים ברציפות. כן, הצהובים הפסידו את הרבע השני, השלישי והרביעי. וכן, מותר לומר שזה קרה בבית. בטח כשיש עידוד צהוב. וזה מכעיס לאללה. ודוקר את עורקי הנשמה.
הקבוצה שניצחה במשחק השלישי העפילה לפיינל פור ב-22 מקרים מתוך 27 סדרות שהתקיימו ביורוליג – נכון ליום שלישי האחרון. ובשביל לא להיכנס ל"מועדון החמש" המפוקפק צריכה מכבי התעלות של ממש באואקה. במשחק שאין ממנו דרך חזרה. אחרון ודי.
האם זה אפשרי? כן. האם זה ריאלי? לא ממש. האם זה תלוי במכבי? לגמרי לא. האם מכבי יכולה להתעלות ולעשות את זה? בהחלט.
בינתיים החלו משחקי הבית העליון בארץ ומכבי הפסידה בחולון ונרחיב על כך בהמשך.
וכעת קצת על כדורסל של המשחק הרביעי.
המטרה: לספוג פחות מ-80 נק׳
בכל ארבעת משחקי הסדרה קולעת פאו 90 נקודות לערב. ובעברית פשוטה: 90 -81 = 9. כן, הבנתם נכון. פאו, שקולעת בממוצע 81 נק' לאורך העונה, מצליחה להוסיף לעצמה עוד 9 חיצים בממוצע כשהיא רואה צהוב בעיניים. לאורך סדרה שלמה. על הראש של מכבי. ואין מי שיתריע ואין מי שיושיע. אין מה לומר, מחדל ספורטיבי מהמעלה הראשונה.
מילא זה. אבל לא להצליח להוציא בחמש עבירות את נאן ואת לסור לאורך דקות ארוכות – לגמרי שיא השיאים. של חידלון. של חוסר תכנון. של אין פוקוס. של ריכוז שנעלם.
במשחק השני סלוקאס רקד על המגרש, שבר שיר קריירה בנקודות בזמן שהוא משחק עם 4 עבירות לאורך כרבע שלם. במשחק הרביעי נאן מסובך עם 4 עבירות, יורד לספסל וכשהוא שב לפרקט הוא יורה ללא אבחנה ובהצלחה רבה מכל טווח. ואין צדיק אחד בצהוב שיעיף אותו לקיבינימט עם החמישית. לא ייאמן וכן ייאמן בנשימה אחת. שלא לדבר על לסור שגם הוא מניצולי השריקה לעבירה חמישית.
7 שחקנים צהובים סיימו עם מינוס במדד של הפלוס מינוס. וזה אומר כי לא נמצאו החמישיות המדויקות לאופן הספציפי לאורו התפתח המשחק. רק שלושה שחקנים של פאו (גרנט, אנטטקומפו וגריגוניס) סיימו במינוס במדד הפלוס מינוס. ואיפה עופר שלח שיסביר לנו שהירוקים מותשים וגמורים? אוי ואבוי. למשמע דברים שכאלו.
פפאפטרו מוביל רביעייה יוונית בפלוס מינוס (14). אליו מצטרפים סלוקאס (12), נאן ולסור עם (11) כל אחד. וזה אומר כי עתמאן ידע לצוות חמישיות נכונות בהתאם לצרכים של קבוצתו על המגרש. כל מה שעשה הטורקי הוא לאפשר למי שהביא אותו עד לכאן להיות זה שיקרב אותו לברלין. על אלונקה או בלעדיה. ולאורך ערב שלם.
התפרקות בדקות הסיום
אנחנו מובילים ב-7 הפרש כ-5 דקות ומשהו לסוף. ואז סדרה של מעשי חלם מדרדרת את המצב לעבר פי תהום. לוז בולים נופלים רק לידיים ירוקות, ריבאונדים הולכים לכיוונים ירוקים, סלוקאס (שאליו עוד נגיע) ונאן משחילים את הרשת הצהובה מכל עבר והתקפת מכבי תקועה ולא קיימת. אין תנועה, אין תרגילים מסודרים, רמת הביצוע ירודה לאללה ותחושת המחנק מתחילה להציף את הגרון ואת הראש. את הגוף כולו. ובעיקר את הלב הדואב.
חמישיות צהובות לא נכונות שיחקו על המגרש בדקות האחרונות. וכל מיני מיטוגלואים התעוררו ודפקו צ'אקות גדולות. כולל אחת של פפא (פטרו) בן האלף. הרי כבר חוללנו ריצה נהדרת של 13:1, המומנטום היה צהוב. האווירה כבר היתה כזו שמכבי לוחצת על הדוושה ומאיצה לקראת הכרעת פאו. ואז היא קפאה. ואז היא השתתקה. ואז עצבים. אבל קשים מנשוא.
נו באמת, זה יתכן שמכבי שחוללה פלאים ושיחקה כדורסל נפלא לאורך החודשים האחרונים תאפשר לסלוקאס, לנאן, למיטוגלו וללסור לחגוג על חשבונה בפיוניר? ועוד במשחק מכריע. זה הזוי, אך זו המציאות.
לא יכול להיות שקליבלנד ששיחק 25 דקות במשחק השלישי ותרם בשני צדי המגרש ישחק במשחק הרביעי בקושי 14 דקות. ועוד כשסלוקאס חזק בעניינים, נאן בכלל משתגע לחיוב עבור עתמאן ולסור ממשיך לשלוט באזור הצבע. שלא לדבר על מיטוגלו. שלא לדבר שכל דקה-שתיים אותו אנטוניוס נכנס ויוצא, יוצא ונכנס. שחקן לא יכול להיכנס לשטף הקבוצתי כשברגע אחד הוא נמצא על הפרקט וכעבור דקה הוא מוצא עצמו על הספסל. זה לא רציני. והוא קלע גם הפעם 5 נק' (כמו במשחק השלישי), אך האפקטיביות שלו והשפעתו על המתרחש צנחו פלאים.
ומי מוביל את הצהובים בפלוס מינוס (8)? בן אל הקובני. אז נכון שהיו לו החטאות קריטיות בסוף המשחק אבל דברים טובים קורים למכבים כשהוא ממרפק כל אובייקט ירוק הנמצא בסביבתו, וביכולתו להשפיע על המשחק אלף מונים יותר מאשר אלימלך זורקין. כמו שכבר רמזתי והשם יודע מה עוד: רומן טוב לא ייצא מדקות של סורקין בסדרה הזו. דקות משותפות של ריברו וניבו (ואף כאלו הקצובות בזמן בהתאם לחמישיות העתמאניות) תאפשרנה למכבי להפיק תוצרת טובה יותר לעומת התבחבשות סורקינית כזו או אחרת.
למכבי היו יותר חטיפות (5 מול 2), פחות איבודי כדור (4 מול 7), יותר ריבאונדים (34 מול 31), שליטה באופנסיב ריבאונד (15 מול 6) ועדיין היא הצליחה לחרב את העסק. וזה צורב ברמות קשות את הנימים. והוורידים. והשרירים. והתחושות. אוי, מכבידות המועקות.
למה בעצם הפסדנו?
אז למה? שנתחיל? כי ניצול הזדמנות שנייה ושלישית במאני טיים היה קטסטרופלי, כי לא היה באמת בעל בית שיקבל החלטות ויוציא לפועל מהלכים מעוררי השראה, כי ההתקפות היו נטולות כל תחכום ותקועות, וכי אפשרנו לאסים של היריבה לעשות ככל העולה על רוחם.
אין לנו כמעט שחקנים יוצרים. לורנזו אחד לא מספיק. וגם הוא חייב היה ללכת לטבעת כדי לסחוט עבירות. אי אפשר להעיף ללא הבחנה צ'אקות משלוש. ובטח לא מ-400 דונם. בטח כשבולדווין (השחקן היוצר הטוב בצהוב) מסיים את חלקו במשחק בטרגדיה ספורטיבית. נקווה שפציעתו בשריר האחורי לא הוחמרה. רק בריאות לשחקן הטוב ביותר ביבשת. ביורוליג. באירופה כולה.
כן, לא מעניין שממלכת הג'יימס תזכה כנראה ב-MVP של העונה. המטכ"ליסט הצהוב הוביל בחודשים האחרונים את הכדורסל היפה, התכליתי, החכם והשוטף ביותר במפעל הקדוש. זה לא קרה במשחק הרביעי. ועצוב כל כך בלב.
לא מקובל ברמת יורוליג לאפשר לכל כוכבי היריבה להתפרע עם תפוקת נקודות חריגה. נאן (27), סלוקאס (20), לסור (17) ומיטוגלו (13) קלעו יחדיו 77 נקודות. וביוונית למתחילים: הם ניפקו 81% מסך כל הנקודות של הקבוצה.
רק 18 נקודות קלעו כל יתר העתמאנים. וזה קורה כשגרנט מסיים עם אפס עגול, וילדוזה בכלל לא משותף בהתמודדות ופפאפטרו עושה עמנו חסד ומסיים עם 8 בלבד (לאחר שפגע מכל טווח בסדרה ובכמויות מפחידות).
נ.ב: לידיעת עופר שלח וביחס לדברי פרשנותו מהתקופה האחרונה – אי אפשר לומר שאדון וילדוזה סיים את המשחק ללא נקודות, שכן הוא לא שותף. גם אם נרשם בטופס וישב על ספסל קבוצתו כמי שהמאמן רשאי להשתמש בשירותיו.
ועדיין, 9 שלשות קלעה כל קבוצה, אך האחוזים הירוקים טובים יותר (47% אל מול 26%). והטיימינג של הבום ברשת חשוב מכל. וגם בזה פאו הצליחה יותר. בטח ברגעי הקלאץ' של הרבע האחרון.
קו העונשין כבר לא חבר. פאו הגיעה לקו 22 פעמים ומכבי 16 פעמים בלבד. הירוקים קלעו ב-81% והצהובים ב-68% בלבד. בכלל, במשחקים האחרונים פאו מגיעה יותר פעמים לקו. וזה אומר שמכבי חודרת פחות לסל ומזינה פחות את הגבוהים בחפץ הכתום.
אינעל נאן והעולם.
וכאן אנו מגיעים לשורש הבעיה. ובשתי מילים קוסטאס סלוקאס. הווינר היווני שלא הופיע למשחק השלישי כמעט וסיים עם טריפל דאבל את המשחק הרביעי. 20 נק', 8 ריבאונדים ו -6 אסיסטים. כנראה שהמאסטרו הסרבי (אוברדוביץ') ידע מדוע שווה להגיע לפיוניר. היווני זכה איתו ביורוליג כשחקן פנרבחצ'ה ועודד קטש זכה איתו ביורוליג כשחקן פאו.
תמיר בלאט היה ענק. הופיע כמו גדול. 14 נק', 5 ריבאונדים, 7 אסיסטים, אפס איבודים. אולי מדובר בהופעתו הגדולה ביותר במפעל הטוב ביקום. אבל כשסלוקאס הוא חיית משחק אימתנית, מפלצת של ניסיון, מפעל של קור רוח ושל קבלת החלטות אז חובה להעיק עליו את החיים. כי הופעתו מאפילה גם על זו בלאט ג'וניור. ובשביל להתמודד עם זה צריך מישהו כמו קליבלנד בסביבה, ולדקות ארוכות. או ג'וני כשיר לחלוטין. ולכן צריך הגנה מתואמת, עזרות נכונות, סוויצ'ים מהירים ויכולת לכופף ברכיים ולא לעשות עבירות מיותרות עם הידיים. נכון, אנטוניוס חטא בעבירות מיותרות (ומעט ביזאריות) במאני טיים, אך חשוב להבין כי אין לנו עודף של כלים הגנתיים משובחים. בטח כשג'וני לא באמת כשיר וכשלורנזו ובלאט לא יכולים להסתדר לבדם עם תופעת סלוקאס/נאן .
אין לי אוויר ואני לא מרגיש טוב.
ומה לקראת משחק 5 באואקה?
קטש מוכרח להשתמש בדקות מרובות יותר של שמירת לחץ. רק דברים טובים קורים לצהובים כשהם משתמשים בה. אתם יודעים, חטיפות כדור וסלים קלים.
לא מוציאים מהמגרש את ניבו. אולי רק כדי שישתה שלוק מים. ואם לא קורה משהו יוצא דופן אסור שיירד מהפרקט.
סיעור מוחות בעניין ווב. לא יכול להיות שהוא ישחק 14 דקות ויסיים עם 0 מ-1 לשתיים ו-0 מ-1 לשלוש. חובה למצוא דרך להכניס אותו למשחק מבחינה התקפית. אבל בחייאת ג'יימס, נא לשפר את הסיומת לשתיים מטווחים קרובים. אחרת נמכור טחינה ושאר ירקות בפלאקה. וגם אווירה טובה בקולונקי לא תעזור. בבקשה, נא לא לאפשר לסלו-קאס לשלוט בעסק כי גם ה-"קאס" לא יעזור. נו הבנתם, בית הדין הבינלאומי לספורט.
גיוון של הגנות. אזורית המתחלפת לאישית. כמו שראינו במשחק השלישי.
חובה למצוא עלוקה שתמרר את חייו של נאן. עכשיו וכאן. אחרת לא יהיה פאן. בטח לא עם דגלי פלסטין שרוצים גם את בית שאן. וזה לא עוד סרט מלחמה. זו לגמרי מלחמה שרואים אותה מכאן. עד לאן?
הפסקת רכבת חילופים בלתי פוסקת. אי אפשר לפתח ריצה כשכל הזמן השחקנים מצויים בכוננות חילופים. לטיפולו של קטש. היו לקואץ' הצהוב תצוגות ניהול משחק נפלאות לאחרונה. הרבע וחצי האחרונים של המשחק השלישי והרבע האחרון של המשחק הרביעי אינם שייכים לקטגוריה הזו.
אין מה להפסיד בלי בולדווין. לכן לורנזו, ניבו ,בלאט, קולסון וג'וני חייבים להפנים כי זה עליהם. עוד טיפה ריכוז, עוד טיפה אחריות, עוד השתטחות על הפרקט, עוד חטיפת כדור קטנה, עוד ריבאונד, עוד מסירה טובה, עוד חדירה כדי לסחוט עבירות – כל אלו יכולים לעשות את העבודה. גם כשהסיכויים לא לטובתנו. בספורט הכל יכול לקרות. כשסלוקאס בצד שלך וגם כשהוא יריב עיקש ומר.
שימוש בניבו את ריברו בו זמנית. זה עשוי לבלבל קמעה את לסור הנהדר.
הכנה מנטלית משמעותית. דרושה לקראת מפגן רעש ושטנה של הקהל הירוק. שום תוצאה לא תפתיע אותי. רק לא מעוניין לראות התפרקות צהובה.
דרוש משחק גבורה. וביכולת הצהובים להראות כי מדובר בגיבורים. תהא התוצאה אשר תהא.
אתנחתא קלה ונשוב כעת לחולונייה
מכבי הגיעה למשחק כשהיא חסרה הרבה שחקנים משמעותיים. לורנזו, ניבו ובלאט נרשמו אך קיבלו מנוחה. חלוקת הדקות היתה הכרחית לקראת המשחק המכריע באתונה. מכבי ניצחה רק את הרבע השלישי (18:17) כשהיא קרובה לחולון ברוב הזמן וגם לא היתה רחוקה מלנצח.
תומאסון פלוס ווב זכו לזמן הפרקט הרב ביותר (33 דקות). אותו יזהר כהן (תומאסון) גם הוביל את קלעי הקבוצה (19 נק') כשאחריו קליבלנד (17) וג'וני (12). מן הסתם הצהובים שיחקו בהרכבים שלא שיחקו בהם עד עכשיו ובשום מסגרת.
חולון בהובלת מקול, סמית', משגב והרווי ניצלה את הנסיבות, נלחמה והשיגה את מבוקשה. כל הכבוד.
הכי חשוב כי המקום הראשון עדיין צהוב ושמירה עליו לגמרי תלויה בצהובים.
וכמה מילים לסיום:
מלחמה. כדורסל מלהיב ויפה לעין ניפקה מכבי לאורך שלושת החודשים האחרונים. ואנו לא רוצים שזה יגמר. רוצים עוד. ועוד קצת. הלוואי והיתה נוסחה מנצחת לזבנג וגמרנו. בינתיים נסתפק באגרסיביות ובאינטנסיביות למן השנייה הראשונה. לא לוותר על אף לוז בול, כי אם לקפוץ עליו כאילו רק עליו תקום או תיפול ברלין. לשים גוף ולשמור באמונה כאילו זה המשחק האחרון בקריירה. צהובים, אתם לא צריכים להוכיח שאתם יודעים לנצח באואקה. רק תביאו עוד ניצחון. אחד. גדול. ענק. ואז כבר לא יהיה חומר לדימיטריס. לא ירוק ולא נעליים. רק עצבים ושבירת חפצים.
קטש. הנתונים היבשים מבחינת כשירות שחקנים וחסרונו של בולדווין לא משהו. אבל היצירתיות שהביאה אותך להלום בעתמאן במשחק השלישי חייבת לקבל ביטוי במשחק החמישי. ובעברית: הרבה קליבלנד און דה קורט (כולל שימוש באזורית כשהוא שומר למעלה), הכנה מנטלית ואישית לאדון ווב (כי לולא הצ'אקות שלו אין לנו מה לחפש באואקה באין בולדווין), שימוש נכון בכהן הגדול ולאורך דקות ארוכות יותר ושתי מילים נוספות: חסיאל ריברו. כי בן אל חייב להיות על המגרש. והרבה.
מציאות חלופית. נכון, הסטטיסטיקה לא עם הצהובים לקראת המשחק החמישי המכריע. אבל כמו שדברי עופר שלח לא קשורים לעיתים למציאות ועדיין הוא הפרשן חפרן אז אולי הפעם תוצאת המשחק לא תהיה קשורה בהכרח לסטטיסטיקה אלא לעולם אחר וטוב שיביא עמו נס מעולם אחר.
פרישמן. ואחרי כל זה, גם עמוס פרישמן נבחר ליו"ר איגוד הכדורסל. ביום שמכבי סופגת הפסד קשה מנשוא נבחר איש הפועל למשרה החשובה הזו. סתם, ברכות חמות לעמוס ורק שיצליח בתפקידו לטובת ענף הכדורסל וילדי ישראל שבחרו בכדור הכתום כאהבתם הגדולה. רק אציין, כי פרישמן היה עוזר המאמן בהפועל בשנה ששיחקתי באדום על גדות הירקון באוסישקין. אבל תמיד שמעון לב אדום היה הפייבוריט שלי.
וכמה עצוב כעת שמעון המלך וזה מכביד עוד יותר. פשוט תביאו את נס הניסים באואקה ונשכח הכל. מה אתם אומרים? ואין איש יודע מה לומר. כי הנפש סוערת והסטטיסטיקה גם היא אינה מבשרת טובות. 19 פעמים מתוך 19 מקרים ניצחה הקבוצה הביתית במשחק פלייאוף מכריע שכזה.
סקוטי. לא ייאמן איזו קארמה של לוזריות אוחזת בך ולא מרפה יא ווילביקין. שוב זריקה מכריעה שאתה לוקח. שוב החטאה במאני טיים. שוב הכדור עובר ליריבה. שוב הפסד פלוס ידיים על הראש ופרצוף עצוב.
היידה מכבי. זה אתגר ותראי שאת יכולה לו.
בהצלחה רבה לצהובים באואקה ורק שיגיעו ימים שקטים.
