ג'ון היה מלך אנגליה מ-1199 עד 1216. הוא הבן החמישי למלך הנרי השני ונחשב לבנו המועדף. בשל היותו בן הזקונים הוא לא יכול היה לצפות לירושה ולכן זכה לכינוי: "ג'ון בלי ארץ". תקופת שלטונו תוארה כהרסנית עבור אנגליה, הן בגלל איבוד דוכסות נורמנדיה למלך צרפת, פיליפ השני, והן משום מלחמת אזרחים אכזרית שקרעה את המדינה.
לעומת זאת, קפטן ג'וני שלנו הוא ג'ון מלך הארץ. אותו לא מעניינות ירושות (טוב, בנתיים) ואותו לא מעניין מי הבן המועדף. אותו מעניין לנצח ולהביא לפרקט כל מה שצריך כדי שהניצחון יהיה צהוב. וקוראים לזה מנהיגות ותעוזה. ואיזה צ'אקות קריטיות הוא דפק לירושלים על הפרצוף ברגעים קשים של קבוצתו וכמה מרגשת ההגנה שלו. כי אין ולא יהיה כמו בורתומיאו. לא ההוא שהיה מנכ"ל היורוליג, אלא זה שהוא המנכ"ל האמיתי של היכל המקדש אשר ביד אליהו. או במכבית מדוברת: פאר היצירה של דבקות במטרה.
אפשר גם לכנות זאת: תופעת מוטי שארפ. מן שילוב קסום של היכולת לשנות משחק כמו דריק שארפ ומלחמה ללא פשרות כמו זו שהנחיל לדורות הבאים מוטי ארואסטי. וכשזה קורה לעיניו של מלך מלכי המלכים המכונה מיקי ברקוביץ' אז בכלל יש סיבה למסיבה. תמיד כיף לנצח את ירושלים. בטח בציון חגיגות 70 שנים להולדת הווינר הגדול מכולם.
ג'ון מלך אנגליה אולץ בימים ההם לחתום על המגנה כרטה. היה זה אותו כתב זכויות שהוא העניק בעל כורחו לברוניו כדי למנוע מרד שיערער את שלטונו. המסמך הזה הגביל את סמכויות המלך ונחשב לראשיתו של המשפט החוקתי האנגלי. לא עוד המלך מעל החוק. ווינסטון צ'רצ'יל טען שבראי ההיסטוריה ניתן יהיה לראות שהאומה הבריטית והעולם דובר האנגלית חייבים הרבה יותר למידותיו הרעות של ג'ון מאשר לפועלם של מלכים ישרי דרך.
במכבי שלנו אין מי שיערער על מנהיגותו השקטה והבוטחת של ג'וני. אצל הצהובים אין כמו מידותיו הטובות של הקפטן. בדרכו הנחושה מוכיח דיבורתומיאו פעם אחר פעם כי אסור להוריד אותו מהפרקט. ווינר מוחלט. הוא חייב לדרוך על המגרש וכמה שיותר. הערך המוסף שלו עצום (בקליעה, בשלשות גדולות, בהגנת אחד על אחד ובעזרות בהגנה, בחטיפות כדור, ברצון לנצח ובדוגמא האישית למקצוענות) והאומה הצהובה לעולם תדע להעריך את מה שהוא נותן בראי של כל היסטוריה שהיא.
ויש בו גם מן שועליות שכזו. ערמומיות וחתוליות. פראיות ועדינות המשתלבות נפלא במארג הקבוצתי. או בעברית: ג'וני שועלי. הוריו של ג'וני (הזמר) שועלי קראו לו ג'ון על שם ג'ון לנון שכה אהבו. אמנם קפטן ג'וני לא נולד בגבעתיים כמו ג'וני שועלי הזמר. וגם ולא ברור האם הוא קרוי על שמו של מישהו, אך אין ישראלי ממנו על הפרקט. ועל אף שאינו נולד צבר (יליד ניו יורק) אין שחקן ישראלי המגלם צבריות במיטבה כמוהו.
בשבילנו ג'וני הוא לא מעל החוק. הוא פשוט מעל הטבע.
הבכיינות של מיסטר קאנצוריס
מה יותר מסמל את ניצחון המכבים מהשורה הסטטיסטית המושלמת שהעמיד הקפטן הצהוב: 4 מ-4 לשלוש, 2 מ-2 לשתיים, 3 מ-3 מקן העונשין.
"אחרי עשר דקות נגמרו לנו הפתרונות", אמר מיסטר קאנצוריס בסיום המשחק. תגיד אתה אמיתי אדון מאמן? חזרת ממינוס 17 עם גבוה טבעי אחד בלבד בסגל (אחלה משחק של וויליאמס) וזו הלוזריות שאתה משדר?
ניצחת 36:35 בריבאונד, ניצחת 11:7 באופנסיב ריבאונד, ניצחת 7:6 בחטיפות כדור, ניצחת 16:12 באסיסטים, איבדתם 14 כדורים לעומת 15 של הצהובים. איך אפשר לומר שלא הגעת לעמדה שתאפשר להפוך את המשחק לטובתך? וזאת למרות ששיחקת עם 4 זרים בלבד לאחר הרחקת קרינגטון.
הפסדת את המשחק כי הכדורסל של קבוצתך מבוסס על יכולת אישית בלבד. אין תחכום בתרגילים, אין שטף קבוצתי, אין תנועתיות ואין התווית דרך של מאמן. אם ספידי סמית לא דופק 5 צ'אקות לשלוש באחוזים מדהימים ( 63%) אז ספק רב אם היית מגיע ל-70 נקודות.
מכבי היתה אגרסיבית גם בהתקפה. בין אם בסט אופנס ובין אם בניצול הזדמנות שנייה לסלים. ולכן היא הגיעה 27 פעמים לקו העונשין. ירושלים הגיעה לקו 15 פעמים בלבד. וכאן טמון הסוד הגלוי: לא מגיעים ליד אליהו כדי להפציץ 33 פעמים מקו השלוש ולסיים עם 10 צ'אקות מוצלחות בלבד (30%).
הישראלים של מכבי קלעו 36 נקודות לעומת 20 של ירושלים. ב-18 דקות זוסמן קלע כולה 2 נק' והעליב את עצמו ביכולת אנמית וחלשה. ללא יכולת אישית של רנדולף וכמה הבלחות של נמרוד לוי ספק אם פער 17 הנקדות לטובת מכבי היה נמחק בכלל.
שוב ניצחה מכבי בשלושה רבעים של המשחק. ושוב בליץ קטן ברבע הרביעי מזניק אותה לעמדת ניצחון ברורה ומוחשית.
אין בכלל ספק שכמות נקודות רבה יותר שהשיגה מכבי מקו העונשין בצירוף אחוזים טובים יותר לשלוש סייעו לה להדוף את סימני החזרה למשחק שנשמעו מאזור הבירה. ושוב אנו חוזרים לג'וני. כשהעסק תקוע ודרוש מושיע (כי הזמן על השעון הולך ואוזל) אז הוא מגיע בול בזמן ונועץ עוד שלשה מנצחת. ועל הדרך מעמיק עוד יותר את בעיות התקשורת בירושלים כפי שהיטיב לבטא עוז בלייזר. וראוי לציין שהיה זה המשחק הטוב ביותר שניפק בלייזר לאחרונה.
ותודה מעומק הלב לעוזרו לשעבר של פרופ' טינקיירי (אדון קאנצוריס) שלא רשם את ג'אקורי וויליאמס למשחק שהתקיים לא מזמן בארנה. וכן, אם היה בירושלים רכז מחליף באיכות טובה שהיה חולק את הדקות עם סמית אז יתכן שדברים היו מתפתחים בצורה (קצת) שונה, אך ראוי שהיווני ימצא פתרונות לעתיד לבוא. כלל לא בטוח שמשפחת אדלסון תאהב לשמוע התבכיינות ותירוצים בעתיד לבוא.
יש רגעים שלא מחללים
לא יתכן כי הקהל הירושלמי ישרוק בוז קולני בעת טקס לכבוד יום הולדתו ה-70 של מיקי ברקוביץ'. זה צורם וזה בזוי. מיקי הוא לא רק סמל של המכבים. אלא הוא גילם לאורך שנים רבות את המחויבות והמסירות כלפי נבחרת ישראל וקהל אוהדיה. הוא חתום על גדול הישגיה של הנבחרת שזכתה במדליית הכסף באליפות אירופה (איטליה, 1979).
כשרלף קליין האגדי על הקווים הנבחרת ניצחה (הודות לסל ניצחון של מיקי) את יוגוסלביה הגדולה (77:76), שהיתה אלופת עולם לאחר שזכתה בתואר ב-1978. מאמן יוגוסלביה דאז היה אלכסנדר ניקוליץ' (שנחשב לאבי הכדורסל היוגוסלבי) שעל שמו קרוי האולם שמארח את מכבי במשחקי הבית שלה בבלגרד. ניקוליץ' הוא אלוף עולם ואלוף אירופה עם יוגוסלביה. הוא זכה 3 פעמים בגביע אירופה לאלופות עם וארזה כשאימן אותה בשנים 1969 -1973. הניצחון סייע לנבחרת לעלות למשחק במכריע בבית הגמר, נגד בריה"מ של עוד אלכסנדר. אלכסנדר גומלסקי הענק.
זה נראה לכם ראוי להתבזות ולבזות בטקס כה חגיגי שנערך לכבוד אושיית הכדורסל הגדולה ביותר שצמחה אי פעם בארץ הקודש? מישהו היה מעלה על דעתו לפגוע בטקס כלשהו לכבודו של הסמל הירושלמי הגדול המכונה עדי גורדון?
תרבות ספורט או תת תרבות ספורט לא יכולה לאפשר לדברים כאלו להתרחש. גם ילדים ירושלמים שנולדו בשנות ה-70 וה-80 שאפו להיות מיקי ברקוביץ'. מיותר להשחיר קונצנזוס. כי פשוט אין הרבה כאלה.
אז יש בכם אהבה והיא תנצח גם את מיקי שפעם התבשמתם מתרומתו לקבוצתכם האהובה? הרי עובדה היא שמיקי שיחק עבורכם בירושלים בעונת 1993-94. 13.1 נק' הוא קלע באותה עונה. אחלה עונה היתה לו. והוא לא היה רחוק מלהעפיל לגמר הפלייאוף נגד מכבי שאצלה הוא גדל.
נא לחשוב לפני שמחללים. כי פשוט עדיף לכבד במקום לקלקל.
כמה מילים לסיום:
קטש. אתה צודק שלעיתים אתה לא מוצא בהרכבים מסוימים את הדקות עבור ג'וני. אבל מדובר במשהו אחר ובמישהו אחר. עבורו ראוי (תמיד) למצוא דקות כי שכר יבוא בצדן. וגם ניצחונות יעטרו את כתר המכבים כל אימת שהוא יתהלך על מגרשי אירופה וישראל.
קטטות. הן חלק מהמשחק וזה קורה. מה שלא תקין הוא העובדה שזמן יקר חולף עד שאנשי המשרוקית מקבלים החלטה. זה מעיק על הצופים ופוגם קשות בחוויה. עצירות המשחק המרובות פשוט מחרבות את העסק. נא לקבל החלטות מהר יותר. חלאס עם זה.
90. נדיר להגיע לסקור כזה כשאתה מאבד כדורים יותר מאשר אתה מוסר לסלים קלים. יש לתת את הדעת על התופעה הזו לקראת המשך המאני טיים של העונה האירופית. אחרי הכל, השטף ההתקפי של מכבי שנתקע אתמול חייב לחזור לעצמו. בטח לקראת הכוכב בבלגרד.
הגנה. חד משמעית מכבי השתפרה בקטע הזה ומצליחה להגביל את יריבותיה לאחרונה לסקור שפוי יותר (75-80 נקודות לערב). הגיע הזמן לעוד ערב הגנתי מוצלח השבוע כדי שנצליח לנצח במשחק חוץ בבלגרד לאחר כ-14 שנים שזה לא קרה. נכון, שם יעמוד על הקווים יווני אחר שמבין בדיפנס טוב יותר מקאנצוריס, אך אפשר לעשות את זה. וצריך לעשות את זה.
בולדווין. לא זכור מתי סיימת משחק עם 0 מ-4 מהשלוש ועדיין הפגנת דומיננטיות מרשימה. נא לאפס את הידית כדי שיציעי השטארק ארנה ירעדו מפניך. תעלה ותחסל. תכניע ותרמוס. כי אין כמוך ביבשת.
ריברו. אתה לא יכול לאבד 5 כדורים במשחק כה חשוב שקובע את זהות מובילת הטבלה. לא בריא לסיים 21 דקות משחק עם תפוקה של 5 נקודות בלבד. נפלא שקטפת 8 ריבאונדים, אך נא לגלות התמצאות וריכוז טובים יותר בהתקפה. ולתשומת לבו של הצוות המקצועי לקראת הכוכב. הנקודות של חסיאל חשובות לאללה.
על המשחק נגד הכוכב נדון בקרוב.
ובינתיים, כל הכבוד לצהובים שממשיכים לעשות הכל כדי לשמור על המקום הראשון.
