מבצע מוקד. ב-5.6.1967 פתחה ישראל את מלחמת ששת הימים, תוך שהיא מנחיתה מכה מקדימה קטלנית על שדות התעופה וחילות אוויר ערביים. כתוצאה מכך השיגה מדינת היהודים עליונות אווירית מוחלטת בדרכה לניצחון מוחלט בהמשך המלחמה.
הבום בראש שספגו מצרים, סוריה, ירדן, עיראק ולבנון הדהד למרחקים. כמו הבום שספגה מכבי במבצר האדום ושאין לו כל קשר לכדורסל. אלא לנפש האדם. והשחקן. והכדורסלן.
לקראת המשחק השלישי שתי אפשרויות על הפרק:
האחת – מכבי מחזירה עטרה ליושנה ומתנפלת. ושורטת. וקופצת. ומזנקת. ונלחמת. ומטריפה. את עצמה ואת אוהדיה. בכל 40 הדקות. כי כעת היא על המוקד. ועדיף לתכנן ביצירתיות מבצע מוקד חדש מאשר להתבזות ולהתרסק אחרי 55 שנים בהן האדומים לא טעמו כל תבשיל של אליפות. הלו, מדובר בהיכל המקדש. ומכבי זה לא הפועל. אז קדימה להתעורר. כי דרושה הופעה שתהדהד עד לכחול לבן של החניות באוסישקין.
השנייה – גישה רופסת שתאפשר להפועל להשתלט על העניינים למן שריקת הפתיחה ואז תתרחש זוועה ספורטיבית. וזאת למרות שהדעת לא נותנת לחשוב על צלם אדום ומתועב בהיכל. מאפייני הגישה (ראו משחק מספר 2) הם: רכות בלתי מתקבלת על הדעת, אגרסיביות לא קיימת, אינטנסיביות הגנתית נעלמת, פריכות מחפירה באזור הצבע, 19 איבודי כדור, ספיגה דו ספרתית של שלשות (11), קליעת שלשות במספר חד ספרתי (7), הגעה מועטת מדי לקו העונשין (11), ציוותים הזויים של חמישיות שלא שיחקו יחדיו מעולם. ועוד משהו גדול: אם רק שחקן צהוב אחד (הכהן הגדול) יסיים בפלוס את מאזן הפלוס מינוס אז אפשר כבר עכשיו למכור גזוז ביום הביל ומגעיל. או טחינה. או מלבי. אלא אם מישהו מתגעגע לבוואריה של 206. ובשבילה צריך להשתגע במובן החיובי של המילה.
ובעברית פשוטה: ניצבים אנו בפני סכנה ברורה ומוחשית. לאיבוד אליפות. אלא אם הצהובים יתעשתו. וינחיתו בום על קולי צהוב שירעיד בפחד את לבבות האדומים. אחרי הכל, אזעקת צבע אדום היא לא משחק ילדים. וואלה איטודיס, אתה בכלל מהצד הירוק של המפה. אז איך היה לקבל אתמול נחשולים של אדמת לתוך הפנים? בטח לא שמת לב, כי מיסטר ינאי חפר לך עם קונגו כל המשחק. אבל עבורנו זה היה סיוט מתמשך. וכל הכבוד לאדומים. זה היה מרשים. ואגב דימיטריס (נטול ירוק באף), איך זה לנשום אבוקות אדומות שלא בשלום ובאחווה? לברצוקאס הפתרונים. כי קולות הבכי של פיראוס מזכירים כעת את הבכי של חיפה. ובטח את בכי הצהובים.
מכבי לא הופיעה אתמול ולא הגיעה כדי לנצח. חד, קצר ולעניין. וזה לגמרי כואב. ובעיקר מרתיח את הדם.
בספורט תחרותי מקצועני גישה היא (כמעט) הכל.
עד כה בסדרה האדומים טובים יותר, נקודה. ומכאן שללא שינוי בגישה לא יגיע השינוי בתוצאה. ככה במגרש, ככה פשוט.
5 מ-8. לא ייאמן אך מתוך 8 רבעים של הסדרה ניצחה הפועל בחמישה מהם. זוכרים את העליונות האווירית שהעניק מבצע מוקד? היא לא קיימת כלל בשדה המגרש. ולכן הפועל שולטת. כדי למגר את האמונה האדומה בדבר יכולתה לזכות באליפות וכדי לנצח את הרעב האדום לתואר דרושים שינויים חדים באופן הפעלת התוכנה הצהובה. והם לגמרי שייכים לז'רגון הצבאי: חתירה למגע, דבקות במטרה, הסתערות, רוח קרב, חיפויים וחברות. כי הגיע עת חירום. כי זהו צו השעה. כי אין אחרי מחר. כי חייבת רוח המועדון עתירת ההישגים לשוב לאיתנה. או אז תעלנה כל זרועות הארגון לעבר פסגות של שעת רצון ולחימה עצימה. ולשם כך מגייסים את עתודות הניסיון ועולים כדי להכריע ולהכניע. אחרי הכל מדובר בתקופה בסדר גודל תנכ"י. גם על הפרקט.
דדאס עשה עתמאן למכבי
שיחק אותה עוזרו לשעבר של איטודיס. גם הצהיר בכל מקום שקבוצתו יכולה לזכות באליפות – ושחקניו נדבקו באמונה הזו. גם אמר שינצח את המשחק השני – וניצח. גם השאיר את מכבי על שיא שלילי של 67 נק'. גם ניצח 3 רבעים של ההתמודדות וגם הבהיר כי יש לו חבורת לוחמי שוורים שלא חוששת מכלום. ושהיא תבוא לנצח במשחק השלישי.
הביטחון שהיווני מעניק לשחקנים כמו מנפורד והורד משתלם בענק. את הרבע הראשון סיימו השניים עם 14 ו-11 נק' בהתאמה. בשלושה רבעים נוספים של המשחק הוסיף מנפורד "רק" עוד 11 נק' (6 שלשות ב54%) והורד הוסיף "רק" עוד 4 משלו (כולל 8 ריבאונדים). ועדיין מכבי לא היתה קרובה לחולל מהפך. ולא היתה לרגע באזור חיוג של ניצחון. וזה אומר כי סטפנוס יודע לצוות נכון את החמישיות שלו. ובאופן שיודע להקשות על הצהובים לחזור לעסק.
כמו עתמאן, גם דדאס החליט ללכת בכל הכוח על השחקנים שיוכלו להכריע לטובתו את תוצאת המשחק. והוא העניק להם דקות מרובות על הפרקט: מנפורד (34), גינת (34), אניס (31), הורד (28) ואלכסנדר (26). ולא מעניינות פציעות גדולות או קטנות. וועייפות. ותשישות. וקרסוליים. וזהות היריבה המרה.
הוא מתמרן נכון בין הרכבים גבוהים של אלכסנדר, הורד וגינת לבין הרכבים נמוכים שבהם נמצאים על הפרקט שלושה גארדים אדומים כמו אניס, מנפורד ואנגולה/טימור.
אם הפועל קטפה 14 אופנסיב ריבאונד לעומת 9 בלבד של הצהובים כשמצבת הצהובים כוללת את ניבו, ריברו, סורקין, הכהן הגדול וקולסון – אז לא מדובר רק ברוח לחימה אדומה, אלא גם בזיהוי נכון של חולשות צהובות. מנטליות ומקצועיות. בטח בהרכבים מסוימים.
אם אלימלך זורקין סיים עם 16 נק' פלוס 4 ריבאונדים ועדיין מאזן הפלוס מינוס שלו הוא (20-) אז משהו רע קרה לחמישיות צהובות מסוימות שצוותו להיות עמו על הפרקט ומשהו טוב קרה ליוזמות ולתגובות האדומות של דדאס.
9 איבודים איומים ונוראיים של לורנזו לא מגיעים רק כתוצאה מחוסר ריכוז ומהרפתקנות יתר של הגארד הצהוב שקרס ולא בפעם הראשונה. הם מגיעים גם כתוצאה מהצבת שומרים נכונה על מוביל הכדור העיקרי של מכבי. ומכיווץ נכון של ההגנה. ועל כך מגיע לחבר של איטודיס קרדיט גדול.
ואם גינת ניפק שורה סטטיסטית של 10 נק', 8 ריבאונדים, 5 אסיסטים ו-4 חטיפות אז ידעו הדדאסים שעל הקווים לנצל נכון את התנועה שלו ללא כדור, את היכולת לאיים על הסל מבחוץ ללא יד צהובה לפרצוף, את האין הגנה על הפורוורדים האדומים ואת העובדה שכמעט כל האדומים יודעים ללכת חזק לאופנסיב ריבאונד. ולהתנפל על כל צהוב שנמצא באזור הצבע. לתשומת לבו של סורקין שמתעקש פעם אחר פעם ללכת עם הראש בקיר במקום להוציא לעיתים את הכדור החוצה. רומן, אנו יודעים שיש לך עוצמות ויתרונות. אבל נדרשת גם מחשבה במגרש קשה.
על כדורסל שאינו כדורסל
בלתי נסבל להיות במשחק כדורסל שמופסק פעם אחר פעם. בגלל אבוקות. עשן. ענייני מזכירות. שופטים. חפצים שנזרקים והשם יודע מה עוד. אולי גם יריקות.
לא מעניין שמופעי הפירוטכניקה האלו יפים לעין. כי הם מסוכנים לאללה לבריאות. ומכבידים על הנשימה באולם כה קטן.
ובזוי ונאלח לשמוע שירי שואה, נאצים וניאו נאצים על בסיס קבוע. ובטח ביום קשה מנשוא שבו נהרגו לוחמים רבים במלחמה. כמה מאותם הפורעים שרתו ביחידות קרביות בצבא? כמה מהם שרתו בכלל בצבא? היודעים הורי הצעירים הללו כי ילדיהם עלולים להגיע למצב של ביצוע פשעי שנאה?
הפתרונים לרמי כהן.
איך אומרים אצלכם: פושעי אוסישקין לדין. ויש על כך אפילו שלט גדול בדרייב אין. בטח בדרבים.
זאת אומרת, כי לשיטתכם ראוי להעמיד לדין את מי שאחראים להריסת אוסישקין. מצד שני ראוי (ולא אולי) להעמיד לדין גם את מי ששותף להסתה לאלימות ונוהג בדרך פוגענית שיש האומרים שהיא פלילית. לגמרי פלילית. והיא שותפה בכירה להריסת הדרייב אין. כי בסוף יגיע המשחק האירופי שיביא עמו קטסטרופה ואז מוסדות השיפוט האירופיים לא יבליגו. ולא ימחלו. שלא כמו מוסדות הארץ.
ללא ספק הדרייב אין משרה אווירת כדורסל הדומה רק לסרביה וליוון. אבל מופעי העידוד המרשימים יכולים להסתדר בקלות גם ללא ביזוי והשפלה. יריקות וגידופים. שירי נאצים והקנטות. מצתים וחפצים נזרקים אחרים. כי אז כבר נוצרת תחושה של אווירת טרור.
ואין פה שום הגזמה, ולו במילימיטר. כך הרגשתי. לאורך שנים הייתי כמעט בכל אולמות הכדורסל שיודעת היורוליג להציע ובקשים ביותר שביניהם: בסרביה, ביוון, בספרד ובטורקיה. והרבה מאד פעמים. מעולם לא הרגשתי אי נוחות ותחושת סלידה כמו במגרש האדום.
זו ממש התערטלות אנושית (אבל בלתי אנושית) עם שנאה יוקדת ועם צפצוף מוחלט על קודים של תרבות. או של תת תרבות. או של התנהגות שהיא תת רמה. או אנא עארף לאן זה עוד יכול היה להגיע במקרה של ניצחון צהוב. או לאיזה תת קרקע מוליכה אותנו קבוצת אנשים המונה מאות בודדות של הולכים על שתיים. והיא שמחוללת את האירוע. והרי אנשים כדוגמת אהוד ברק כבר הרשו לעצמם לדבר על גופות בירקון. אבל זה היה בעניינים ברסלרים של מחאות ולהם כידוע מותר (הכל) אז לבטח לא ניתן לשלול כי הנפה צהובה בבית האדומים תגרום למעשים נוראיים. מתי כבר יכניסו אותם לבית האסורים?
מדובר בפולחן מיסטי לחקר גבולות החוק. המותר והאסור. הנסבל והדוחה. תעודדו ותקללו. תשירו ואף תשנאו. אבל אל תתעמרו ותגדפו ותקניטו ותטנפו ותבזו את עצמכם. ואת שאר הנוכחים. ואף את מדינתכם. כי ביום כמו אתמול (ובכלל) מי שמעז להתנהג בצורה מחליאה שכזו – לא ראוי כי לוחמים ימסרו את נפשם עבורו, נקודה.
וצהובים ביציעים ששותפים לזה ושנותנים לזה יד בזויים גם כן. לגמרי. ושגם הם יענשו במלוא חומרת הדין.
ושיהיה ברור ואין כל סתירה: הסברים / תירוצים / בכיינות / התקרבנות מצד הצהובים לא מתקבלים על הדעת. הרי מכבי כבר ניצחה בדרייב אין ובמגרשים קשה פי כמה ותחת אווירה עוינת וקשה. הפועל היתה טובה יותר בכדורסל ולכן ניצחה. ובוודאי ששחקניו של קטש צריכים לדעת להתמודד מנטלית עם מקומות כאלו ולנצח בהם ללא סיפורי אלף לילה ולילה.
הלו, מדובר במכבי תל אביב. ששיחקה בכל הר געש אימתני ביבשת. אז בלי חארטות. מי כמוה מנוסה באירועים כאלו. ואין זה סותר את העובדה כי נרמול התופעות המבישות שמייצר הגרעין הקשה של אדומי הדרייב אין חייב לחדול מלהתקיים. בעזרת רשויות האכיפה (הרופסות בינתיים) ולטובת הציבור כולו. או במכבית מדוברת: לקחת תארים זה מקצוע צהוב אז נא לחזור ולהתמקצע למען שלום בית. ואם לא שלום במזרח התיכון אז לפחות ניצחון מוחלט. ביד אליהו. וברפיח. ובכל מחנות המרכז. עם ובלי שירי שטנה. עם בלי איטודיס שבא לתמוך בחבר.
נ.ב של נורת חירום צהובה
מעולם לא קרה בהיסטוריה. שבמאני טיים של משחק אליפות יש למכבי יותר איבודי כדור מאשר אסיסטים (19 לעומת 16).
מעולם לא קרה בהיסטוריה. כי רוב מוחלט של רבעי סדרת הגמר הלכו לצד הלא נכון והכי לא צהוב. או כמו שכבר הזכרנו במפא"יניקית להמונים: 5 מ-8 לטובת האדומים.
מעולם לא קרה בהיסטוריה. כי הצהובים טועים טעות מרה ולא רושמים את חמשת הזרים הנכונים למשחק גמר. כלשהו. אם קליבלנד בכושר והוא לגמרי בכושר, ואם בולדווין בריא – אז לא יתכן כי יזהר (תומאסון) כהן יופיע בטופס. אין ויכוח כי המאמן קובע וזה מותר לו. אבל זה גם קצת (הרבה) תמוה.
מעולם לא קרה בהיסטוריה. ששלושה זרים של מכבי (ניבו, ריברו ותומאסון) מתוך 5 שנרשמו מסיימים עם 6 נק' משותפות וכשהם משחקים בממוצע מספר דו ספרתי של דקות (14). כלומר, ממוצע של 2 נק' בלבד לשחקן.
נ.ב סטטיסטי שתשמח הפועל לשחזר
69 מתוך 85 נק' אדומות נקלעו על ידי הזרים של הפועל. ובעברית ברורה: 81%.
34 נקודות בלבד קלעו הזרים הצהובים. מתוך כולה 67 נקודות. ובעברית חדה: מופע דומיננטי נוסף של הזרים האדומים בהיכל המקדש, ולא רק שהעונה תסתיים ללא אף תואר, אלא שהתסכול בכלל יגבר עם עזיבת שחקנים צהובים בולטים. נתפלל לטוב.
כי תקלטו, הזרים האדומים קלעו למעלה מפי 2 נקודות לעומת אלו של הצהובים. עצוב ולא ייאמן. ייאמן ולא מפתיע.
106:61 להפועל במדד. ביזארי אך מוצדק לאללה. כי מרשים מה שחוללו לצהובים שחקניו של דדאס.
ומה צריך בשביל לנצח ולהניף?
עוד מתמיר בלאט. רק בלי האיבודים.
עוד הרבה יותר מבן אל ריברו. מה קורה קובה? מי שרוצה אליפות מזרח תיכונית צריך לחזור לתפוקה אותה ידע להעניק בדיוק במשחקים כאלו. על כל הקופה. וכאן ועכשיו.
אין איבודים. חלאס עם הדרעק הזה. מי שרוצה אליפות שילמד לשמור על הכדור.
וקצת (הרבה) שטף התקפי, חיתוכים, חסימות טובות, תנועתיות וחפץ כתום ברשת. אבל לא יעבוד עם 7 שלשות בלבד ולא ב-32% לשלוש. זה יעבוד נהדר רק משחק ריצה. ועוד קצת ריצה. ואז להגביר לאט. ואף להגביר מהר. כי בלי נקודות בהתקפות מעבר ובמתפרצות הבוואריה תהא אדומה. ודמעות הכאב צהובות.
19:7 השיגו האדומים מהזדמנות שנייה. וזו חרפה. כעת זה חייב להיות הפוך. וזה יקרה רק אם יעלו לזירה לוחמי שוורים צהובים ונחושים. רעבים ומקריבים. מזנקים ושורטים. שומרים ונועלים. מפני כל רשע אדום.
וכמה מילים לסיום:
רצון ומלחמה. אש בעיניים וקור רוח בידיים. ריכוז בראש ומאבק עם שאר חלקי הגוף. לב ונשמה.
יקרה – זה יהיה שלנו. כולל צלחת. ומלבי. ומוס. ובבר.
לא יקרה – הצבע האדום ישאג צרחות של אושר מקץ 55 שנים. וזה לא מומלץ לבריאות. מישהו כבר קבע אקו לב במאמץ? ארגומטריה?
בלי האמונה רק קומיקאי היה חושב שעופר ינאי אכן ישב עם איטודיס לקפה כמו שעושים עם עיתונאי, אבל עודד לא קנאי, וכמו תסריטאי משובח הוא עוד ירוויח בצדק את זה האשראי, וישלח את הפועל לתקן טלאי על טלאי, כמו בימי מפא"י, ובתנאי שכל שחקן שלו יתנהג כמו ספורטאי ויפנים שלנצח על הפרקט הוא רשאי. או בעצם חייב ומוכרח. וצריך ויכול. כמו עוף החול. למען צלחת שממנה ניתן לאכול. ולטעום אליפות. ולא כביכול.
בהצלחה רבה לצהובים במשחק המכריע על אליפות המדינה ורק שיגיעו ימים שקטים.
