בין הרפת בנען לריגה: מכבי יוצאת לפגוש את אנדולו במסיבת התה של עליזה

זמן נוסטלגיה – על הפועל גבעת ברנר, מסיבת התה של עליזה (אלייז'ה בראיינט), אפס אנאדולו ומה שביניהם

גבעת ברנר הוא הקיבוץ הגדול בארץ. לבטח יש לו זכויות רבות בערך ההתיישבות בארץ הקודש. ראוי להדגיש כי לא תסולא בפז גם תרומתו הספורטיבית והתרבותית לאומה היהודית המתגבשת בארצה.

הפועל גבעת ברנר בכדורסל היוותה (בעשורים הראשונים לקוממיות עם ישראל בארצו) את אחד העוגנים החשובים עבור ההתיישבות העובדת מבחינת ספורט תחרותי בארץ. הקבוצה (ביחד עם קיבוצים נוספים) תקעה יתד בליגות העליונות כשהיא משחקת  19 עונות בליגת הבכירה, בשתי קדנציות.

בתחילת עונת 1969-70 התאחדה עם הפועל נען ונקראה הפועל גבעת ברנר/נען. פעמיים סיימה במקום השלישי בליגה. הרגע הגדול של הקיבוצניקים האלו הגיע ב-1.12.72, ערב חנוכה באולם בקיבוץ נען, במה שנודע לימים כ"נס חנוכה ברפת". עסקינן בניצחון ההיסטורי של הקבוצה על מכבי תל אביב בתוצאה 95:85.

באולם שיכול היה להכיל 1,000 איש נדחסו כ-2,500 צופים. היה זה הפסד הליגה הראשון של הצהובים לאחר כמעט 3 שנים. עודד גינדין הוביל את קלעי "נס הרפת" עם 36 נק'. בין שחקניה הבולטים של הקבוצה לאורך השנים: אביגדור מוסקוביץ' הגדול, יצחק כהן, זאב רייס (מלך הסלים של הקבוצה בליגה הראשונה עם 4255 נקודות), גדעון רייס, עודד גינדין, אריה אלבו, עמי שלף (אביהם של אורי ז"ל וגור שלף) ועוד. 

אבל מגבעת ברנר יצא עוד דבר גדול שתרם רבות לנוף התרבותי של מדינת היהודים. וקוראים לו "איפה הילד". מדובר באחת מלהקות הרוק הטובות שידעה הארץ מייסודם של חמי רודנר ואסף שריג. ממלכת שנות ה-90 היוותה את תור הזהב המוסיקלי שלהם. ובעצם הם קיימים גם כיום. כיף גדול ותענוג של שירים. בין הישירים הגדולים שיצרו: "מסיבת התה של עליזה".

וכך אומר הבית החמישי של השיר האלמותי: 

"אחר כך ירד הערב
ידעתי שצריך לחזור
נישקתי אותם על המצח
כשבכיתי ירדו הדמעות
לתוך התה של עליזה"

מסיבת התה הזו כה רלוונטית למחזור היורוליג הקרוב. אנו תקווה כי ידובר על דמעות של אושר לאחר ההתמודדות מול אפס אנאדולו. ויהיה נפלא אם הן תצנחנה היישר לתוך כוס התה של עליזה ב-ריגה (בירת לטביה) הקפואה. איך בכלל הגענו לפאקינג ריגה? אפס לא יכולה לארח בביתה בגלל המצב והחשש הכבד לשלום ובריאות שחקני מכבי בטורקיה, ולכן נבחרה לטביה כמדינה שתארח את המשחק – כמשחק ביתי של הטורקים. 

ובצדק אתם שואלים: מי זו פאקינג עליזה?

אז הפעם מדובר במי זה. וזהו אלייז'ה בראיינט שעבר במכבי ועם הגעתו לצהובים מהפועל אילת הצמדתי לו את הכינוי: עליזה. והוא אחלה שחקן ה-עליזה הזה.

יהיה זה המשחק האחרון לפני פגרת הנבחרות והגביע. וכמה שמכבי מחכה כבר לפגרה הזו. להתאוששות הזו. אוי אוי אוי, כמה שהמשחק הזה סופר קריטי לעתיד הצהובים במפעל הטוב ביבשת.

וכמילות השיר: חובה לדאוג כי אחרי המשחק ינשק קטש את שחקניו על המצח כשדמעות של אושר זולגות מעיניו אל תוך התה (העצוב והלא מנחם) של עליזה, לאחר עוד הפסד טורקי לאימפריה הצהובה. ורק אז (כמילות השיר) חוזרים. הביתה. 

רק שלא ייגמר כמו בליטא

כיף לקבל מתנה בדמות משחק נגד קבוצה טורקית שלא על אדמת ארדואן (תזכורת למהי אדמה דיקטטורית, לידיעת פרופ' שקמה ברסלר). והפעם (שלא כמו ה-בום בראש שקיבלנו מפנרבחצ'ה על אדמת ליטא) חייבים לנצל את ההזדמנות הריאלית ה-אולי אחרונה לשמור על סיכוי להגיע לטופ 8.

נשארו שמונה משחקים לסוף העונה. למכבי שני ניצחונות פחות מאשר לפאו, מונאקו ופנר המצויות במקומות 4, 5 ו-6 בהתאמה, ועם מאזן של 15ניצחונות לעומת 10 הפסדים. ניצחון – ורק בעזרת נס הניסים נשאף לאיים על הטופ 8 , או ליתר דיוק על הטופ 6 המוליך היישר לפלייאוף. הפסד- ולמעשה נאמר יאללה ביי לסיכויים ריאליים לפלייאוף, ובכלל נתפלל להגעה לפליי אין.

עוד נחזור בהמשך לעסוק בממלכת לארקין ושות'.

כעת אתנחתא קלה לטובת הניצחונות הצהובים על חולון ועל אילת. 

מבחן אופי בחולון

נכון, העומס על הצהובים גדול . ונכון שקשה עם טיסות בלתי פוסקות ועם לוח משחקים המזמן משחק כל יומיים–שלושה. ולא כיף לקבל בראש בוויטוריה ותוך פחות מ-48 שעות לעלות על הפרקט החולוני ולדעת שחייבים לנצח את המשחק כי אחרת טבלת ליגת העל עלולה לברוח. אבל זו המציאות. ועם זה ננצח. 

טוב שמכבי הגיעה לסקור של 86 בלי בולדווין. טוב בהחלט שריברו השפיע מאד המשחק עם 13 נק' ו-9 ריבאונדים. טוב מאד שג'וני קלע 12 נק' (כולל שלשות) באחוזים טובים וטוב לאללה שקליבלנד הרגיש קצת זמן פרקט ושבלאט מסר 9 אסיסטים. 

במחצית השנייה מכבי תקפה את הסל שמאחוריו נמצא יציע אלימלך. לא, אין זה יציע שקרוי על שמו של אלימלך זורקין שלנו (המכונה רומן סורקין), אלא זהו היציע על שם אלימלך הוא המלך. ישראל אלימלך בשבילכם. ואיזה שחקן נפלא הוא היה. רכז חולוני תזזיתי, לוחם, שורט, משתטח, מציק ובועט. כזה שגם עבר במכבי ושיחק בשורותיה שנתיים (1993-95) תחת מולי קצורין. רלף קליין האגדי שימש אז כמנג'ר עד התפטרותו ושובו לקווים לקראת פתיחת עונת 1995-96. דרך אגב, אלימלך מתגורר כבר שנים רבות בלאס וגאס, אך בהחלט מתעדכן לגבי הנעשה בכדורסל שבארצנו.

חשוב שאלימלך זורקין שלנו יפנים כי גם מול יציע אלימלך ראוי להפסיק להדוף ביד אחת את הכדור לסל, שכן נכון יותר לתפוס אותו בשתי ידיים. עסקינן במגרש כדורסל ולא במשחק כדורעף. חלאס עם הדיפות. נא להשתלט על הכדור בשתי ידיים בריבאונד הגנה. ולעשות אותו הדבר(ואף יותר) באופנסיב ריבאונד ואז לטרוק את החפץ הכתום בדאנק או בקליעה מטווח קצר היישר אל הטבעת. פשוט חבל להדוף כי זה מייצר איבודי כדור, החטאות, פיזור הדעת ועצבים מיותרים. אבל היה גם הרבה טוב. אלימלך שלנו דפק 16 נק' חשובות ובהחלט השפיע על המשחק בקליעה ובאגרסיביות. 

מעל כולם היה (וטוב שכך) קולסון הכלבויניק שכדרכו יקלע כשצריך – ובאחוזים גבוהים. את המשחק הוא סיים עם 19 נק' ו-5 ריבאונדים. התרומה שלו בשני צדי המגרש היא הכרחית עבור הצהובים. בטח עם הקליעה הטובה שלו מכל טווח וכשיתכן כי חיזוק לקו האחורי כלל לא יגיע. אין נכס גדול ממנו ואין שחקן חשוב ממנו במצב הפיזי והמנטלי של הקבוצה. הוא פשוט יודע לשחק ולתרום במספר תפקידים.

והכי חשוב – מכבי לא נשברה ברגעי ההכרעה וידעה לנצח משחק קשה, גם כשחולון הורידה את ההפרש לשתיים ואז לנקודה בודדת. או בעברית: חולון איימה להפוך את המשחק לטובתה, אך שוב דאג קולסון להשאיר את הניצחון בצבע הצהוב הנכון.

טיול מול אילת

הניצחון עצמו (כשבראון וקולסון) נחים הוא הדבר הכי חשוב שהתרחש אמש ביד אליהו. והיה זה גם הניצחון הראשון העונה שהשיגה מכבי בהיכל המקדש.

הרבע הראשו היה נהדר- בטח מבחינה הגנתית. הצהובים ניצחו 21:6 ואילת נראתה אובדת עצות.

ועדיין לא בריא לאבד 11 כדורים במחצית הראשונה ואז  להכפיל את מספר האיבודים במחצית השנייה ולסיים את ההתמודדות עם 22 איבודי כדור. אכן כאבי גב ועומס, עייפות וחוסר באימונים בגלל ענייני לו"ז – כל אלו גורמים עיקריים לאיבודים, אך למרות זאת אין כל סיבה כי במקום שההפרש יגיע ל-25-30 הוא צונח לדו ספרתי נמוך. 

שיחק אותה אנטוניוס (ורק שתהיה כזה גדול גם בזמן פרקט של היורוליג) עם 18 נקודות, מהלכי כדורסל יפים ודאנק מפלצתי. ושיחק אותה בולדווין שמיעט לשחק (14 דקות בסך הכל) וראה את חבריו מנצחים בלא שנדרש ממנו לעשות הרבה. ואיזה דאנק הוא דפק בהאלי הופ לאחר מסירה נהדרת של קפטן ג'וני – פשוט תאווה לעיניים.

ועוד משחק דומיננטי של אלימלך זורקין עם 14 נק' ו-9 ריבאונדים. אבל נא להוריד את כמות איבודי הכדור שעמדה על 5 כאלו. זה יותר מדי. לתשומת לב המערה החשמלית להמשך לבוא.

ואיזה הופעה של בן אל קיבלנו אתמול, פשוט חסיאל במיטבו. כל הכבוד על האגרסיביות ועל ההתמצאות מתחת לסלים שהביאו 18 נק' לזכות הצהובים. נא להמשיך זאת בריגה נגד אפס אנאדולו כי המשכיות ויציבות הן סוד הקסם. 

לא טוב לסיים מפגש כזה  רק עם 8 אופנסיב ריבאונד.

מצד שני מעולה לסיים את המשחק עם אחוזים נהדרים לשתיים, לשלוש ומקו העונשין. ומעולה יותר שזה הסתיים ללא פציעות נוספות.

דרך אגב, החל מהרבע השני ועד לסוף המשחק ניצחה אילת בתוצאה 71:69 וזה לא משהו. בטח לא כשהדרעק הזה מראה בדיוק את התוצאה בה הפסדנו ב- 1987 ( לוזאן, שווייץ ) לטרסר מילאנו בגמר גביע אירופה לאלופות.

ונחזור כעת לקרב הגורלי נגד אפס אנאדולו.

לעצור את השלשות, לשלוט בריבאונד

אפס אנאדולו מגיעה להתמודדות מהמקום ה-16, ועדיין היא רחוקה רק שלושה ניצחונות מהמקום המוליך למשחקי הפליי אין. היא הרבה יותר טובה מהמקום שבו היא נמצאת. רק 10 ניצחונות היא אגרה העונה אל מול 15 הפסדים שצברה, אבל מדובר בקבוצה סופר מסוכנת.

אפס קולעת כמעט 84 נק' למשחק ולא יהיה נכון להיכנס איתה למלחמת שלשות. כן יהיה נכון (ואף נחוץ) להגיע עם הגנת פיצוצים שתכביד עליה ותוציא לה את החשק להתאמץ יתר על המידה. אם מכבי רוצה לנצח, היא צריכה להוריד את אפס לסקור של 75-82 נקודות. קשה אבל אפשרי.

לארקין, תומפסון, קלייבורן,  בובואה, עליזה, פלייס ושאר חבריהם קולעים כמעט 9.5 שלשות בערב. אם מכבי רוצה לחלום על ניצחון היא חייבת להגביל את כמות השלשות שתקלע אפס – והיא תעיף הרבה כאלו, אז עדיף שזה יהיה עם יד מול הפנים. 

נכון שלארקין הוא הקלע המוביל של הטורקים עם 17.4 למשחק ויהיה זה תענוג לעצור אותו. אבל לא הוא הבעיה. במשחקים כאלו תמיד מגיעות הצרות משחקנים שהם לא ממש כוכבים. לא ברור מה מצב הפציעות והחיסורים אצל הטורקים, אך צרות שכאלו יכולות להגיע משחקנים כמו דאום, אוטורו, וויליס, ג'ונס ופלייס שנושקים לדאבל פיגרס בנקודות, אף איש מהם לא קולע בממוצע  דו ספרתי. ותמיד אחד כזה (אם לא שניים כאלו) מתעלה נגד מכבי ומייצר תפוקה שפוגעת בצהובים. יש לתת על כך את הדעת.

אפס צרפה לקראת סוף 2023 שני שחקנים טובים: דאום ואוטורו. מדובר בשני שחקני פנים המשחקים בהתלהבות רבה, קופצים על הריבאונד, נלחמים ומשתמשים באגרסיביות. שחקנים כדוגמתם תמיד ירצו להוכיח שהם ראויים לרמות היורוליג הגבוהות, ולכן אם הם ישחקו. תפקידם של הסורקינים פלוס כמה וובים יהיה להקשות עליהם את החיים. 

הטורקים קוטפים למעלה מ-10 אופנסיב ריבאונד מדי ערב. יש לסגור היטב לריבאונד כי טיילת ברחבה הצהובה ואנו עלולים לשלם מחיר כבד. הם גם קולעים למעלה מ-55% לשתיים וזה אומר כי שיתוק נוסף של ההגנה הצהובה ואין סיכוי לכלום. הידוק של ההגנה הצהובה והצרת הצעדים של תומפסון, קלייבורן ובובואה (קולעים 12.8, 11.3 ו-10.6 בהתאמה) נחוצים לאללה. אם מכבי תדע להותיר כל אחד מהשלושה על אזור ה-10 נקודות אז היא עשתה את שלה. 

אפס מאבדת קצת למעלה מ-11 כדורים במשחק. הגנה עם הגוף, כיפוף ברכיים , שימוש נכון בקליבלנד (וללא עבירות טיפשיות עם הידיים) וחטיפות כדור יכולים להוביל את הצהובים לחוף מבטחים. או בעברית: מעולם ההתקפה לא היוותה בעיה במהלך העונה ומכאן שהצרות הן בהגנה בלבד. 

ולכן אין מה להתעכב על התקפת הצהובים, אלא לבוא בגישה כי זו ההזדמנות האחרונה לעלות על רכבת הפלייאוף. ולכן כל דחפור, כל כטב"מ, כל נמר וכל רחפן מוזמנים לסייע. לא רק בעזה ,אלא גם בריגה. 

ריברו, ניבו, ווב, סורקין וכהן יכולים להקשות על ההגנה הטורקית מתחת לסל. ואם יגיע עם זה גם מבול שלשות מבית היוצר של ווב, הכהן הגדול ואלימלך זורקין אז בכלל יהיה טוב. אפילו טוב מאד.

וכמה מילים לסיום: 

ריגה היתה אלופת אירופה הראשונה בכל הזמנים – כשעל הקווים עמד אלכסנדר גומלסקי הענק. והיא עשתה זאת 3 פעמים ברציפות (1958, 1959, 1960).מכבי צריכה לעשות זאת בריגה פעם אחת בלבד. ולא נגד גומלסקי ,אלא נגד מיאטוביץ' שהחליף בעל הקווים באפס את ארדם צ'אן. אז קדימה להסתער.

ויהיה קשה מאד. כי הפעם אפס מגיעה עם הרכב טוב יותר ביחס להרכב החסר שאיתו הגיעה לבלגרד בסיבוב הקודם. ניצחון כפול על הטורקים תמיד יכול לעזור – בטח כשאפס מסוגלת לנצח כל יריבה ולאיים על הפליי אין. 

נא לנשוך שפתיים עוד קצת. עוד טיפה מאמץ ואפשר יהיה לצאת לפגרה עם חיוך. ויהא זה חלום של חיוך. אבל כדי שזה יקרה צריך הגנת ברזל. ורק אז נוכל לצאת למסיבת התה של עליזה כשידנו על העליונה. כי פשוט אין ברירה. חלפו שנים ארוכות מאז ימי "נס חנוכה ברפת".

הגיע הזמן שלורנזו יתאושש לו ממכאוביו וממצב רוחו הירוד, יתעלה ויביא לנו ביחד עם המטכ"ליסט בולדווין את נס ריגה הראשון. בלי עבירות טכניות, בלי פרצופים מיוסרים, בלי כאפות לשופטים ובלי איבודי כדור. ומי יודע, אולי אחרי ניצחון (וכחלק מהמאמץ המלחמתי בימים אלו) יסכימו שחקני מכבי לסייע בחליבת בוקר בגבעת ברנר. אחרי הכל קולסון הוא כלבויניק, וככזה הוא טוב בכל דבר ויוכל ללמד את חבריו מהי עבודה קיבוצית. או כמו שאומרים – ביחד ננצח. ואם לא ננצח – אז לפחות שנזכה להיות בעוד הופעה מוצלחת של "איפה הילד". 

כשברצועת עזה מתקיים התמרון המסובך בהיסטוריה אז חשוב לאללה להגיע לשבת המלכה לאחר ניצחון על הטורקים – כשלפנינו ביום ראשון עוד מפגש רותח עם האדומים.

אתם יודעים, חשוב לבוא לדרבי עם חיוך על הפנים. 

בהצלחה רבה לצהובים ורק שיגיעו ימים שקטים.