כשסלים טועמה סלים, אותו אנחנו אוהבים, עולה על טרנינג האימון ועומד על הקווים, רובנו כאוהדי הפועל מרגישים את המחויבות להגיע ולדחוף אותו. להיות הגב שלו. הפסימיות שתקפה אותנו אחרי ההפסד האכזרי לבית"ר ירושלים, החזיקה בדיוק 24 שעות. מרגע פיטוריו של אבוקסיס ומינוי של הסמל, הקהל נכנס למוד מלחמתי, והאמת, גם השחקנים והצוות.
את הטירוף ניתן היה לראות כבר בהגעה למגרש. דקות ארוכות מאוד לפני פתיחת המשחק, שיירה ארוכה של אוהדים עשתה דרכה לאיצטדיון, מהחנייה הרחוקה באזור ההייטק ועד הכניסה לאצטדיון. נחיל אדום, ארוך ארוך, חדור ומרוגש, שעושה את צעדיו לקראת הקרב הראשון שלנו. תמונות יפות שלא ראינו הרבה מאוד זמן.
המשחק הרגיש חגיגי, התפאורה ריחפה על הדשא במשך כל 90 הדקות, מה שהוסיף לאפקט הקיר האדום לדחוף את הקבוצה. לדעתי הדבר הוסיף גם לצילומי הטלוויזיה (והתקציר שבו צפינו לפחות פעמיים) כמשהו שנזכור.
כשעליתי ליציע העליון ותפסתי מקום, הצצתי ליציע התחתון, להבין את סדר הגודל וההתרחשות, ומה שראיתי היה שטיח אדום. צפוף ומוכן. משפחות, נשים וילדים, מבוגרים, מי לא? המעמד מחייב, צו השעה.
היציע המזרחי בנתניה זהר באדום לבן, עם תפאורה יפיפיה ושלט שמתאר בצורה הטובה ביותר את מצבנו הנפשי – "כלום לא כואב יותר, כלום לא מפחיד". הרי כבר ראינו וחווינו הכל, אנחנו מרגישים את הכאב, אבל הוא לא כואב לנו. אנחנו אולי מפחדים על עצמנו, אבל כלום לא מפחיד אותנו.
הקהל האדום לא השאיר כיסא ריק. לקבוצה לא נותרה ברירה אלא לנצח. לא כי היא משחקת כדורגל טוב, אלא כי פשוט אי אפשר היה אחרת מול מה שקרה ביציעים.
עכשיו מתחילים נותרו עוד שני משחקים כדי להציל את עצמנו מעצמנו.
הפועל בא, הפועל בלאגן.
בחירותיו של טועמה
בדרך למשחק, כשקיבלתי את הפוש על ההרכב שמעמיד טועמה, האצתי את הרכב עוד יותר בדרכי לאצטדיון נתניה. טועמה עלה במערך הנכון, עם שחקנים נכונים ואפילו מפתיעים, ובהרכב שלגמרי אומר "אני אול-אין". מפחיד, אבל הכרחי.
אבוקסיס כבר בבית אוכל אורז לבן, סול עלה על מדי ב' וכבר הפך ממפקד לפקוד, ובכל הקלחת הזו, יש לנו מנהיג אחד ומיוחד. סלים לא רוצה להיות מאמן. בכל פעם שהוא יורד אל הקווים מדובר בהשלכה לכשל במערכת ולנקודת שפל. אבל עם עובדות אי אפשר להתווכח: אחוזי ההצלחה של סלים כמאמן הם טובים. ונזכיר, הניצחון האחרון של הפועל תל אביב אי שם בתחילת פברואר, היה בניצוחו, בבלומפילד, על אשדוד, 3-1.
טועמה עלה במערך הנכון, 4-3-3, כאשר ההרכב היה כמעט זהה לזה שפתח עימו באותו ניצחון אחרון.
לאיוס מתופקד כ-10, צ'יבוטה בשמאל, טוריאל בימין, מורגן מגן שמאלי סוף כל סוף ואיינבינדר בקישור. בניגוד למשחק ההוא, הפעם במקום אוז'בולט, פתח אלטמן. מובן לכל.
כנראה שטועמה יודע מה הוא עושה. לעומת מאמנים מתחלפים שמנסים להטמיע שיטה ייחודית, מקובעת יותר או פחות, טועמה מכיר את הנפשות הפועלות, את הדינמיקה והכימיה בקבוצה. הוא נותן לנו את ההרגשה שעל הקווים עומד אוהד, ולא מאמן שדואג לכיסא שלו. והיישום בהתאם.
בפעם השנייה העונה, טועמה הרכיב את לאיוס כ-10. בעוד שבניצחון הקודם סיים עם שער ובישול בתיפקודו זה, הפעם סיים ללא שער או בישול, אך עם משחק טוב שלו (ביחס ליכולת שלו העונה). לאיוס היה מעורב בכל התקפה, פרץ, תיקל(!) ואפילו מסר לא מעט, כשלטעמי מסר אפילו קצת יותר מדי ולעתים מוקדם מדי. החלטה מצוינת של טועמה.
גם טוריאל סיפק את הסחורה. אבוקסיס לא סיפק לשחקן הכנף מאשדוד את הביטחון הנדרש לו. שחקן חדש, כישרוני וצעיר לא תמיד הורכב ב-11, ונדמה כי אבוקסיס לא ראה בו חיזוק משמעותי. אבל אצל טועמה, לפחות בנתניה, מדובר בגישה אחרת. טוריאל קיבל קרדיט, מספק משחק מצוין, כאשר הוא קרוב ללאיוס בתפקודו החדש, מה שבפועל גורם לו לקבל יותר כדורים, ולהפועל לשחק יותר מהאגף הימני שלנו. כיף לראות, ושוב, תודה לטועמה על הציוות.
דבר נוסף שייאמר לזכותו של טועמה הוא ניהול המשחק המהיר והערני. הוא חי את המשחק וראה כי הפועל של המחצית השנייה לא מצליחה לאיים על השער ולשחק כמו שהוא רוצה ושואף שהיא תשחק. לאור החילופים ההתקפיים של בלבול, הגיב טועמה בצורה מהירה ועבר ממערך של 4-3-3, ל-5-3-2, שמטרתו הייתה לשמור על התוצאה.
נכון, אנחנו לא אוהבים מערך של שלושה בלמים, אך הפעם, הנסיבות היו שונות ומיוחדות. הפועל ביתרון, ואסור לספוג פה. אז גנאים עלה לשחק כבלם ימני לצד פאסי וישראלוב, בטח אחרי שמורגן שהיה מצוין במשחק ההגנה נפצע והוחלף על ידי קופרמן הלא מרוכז. בנוסף, קנצפולסקי עלה לחזק את הקישור לצידו של איינבינדר ומתחת לבנימין, כאשר לאיוס ואוז'בולט (עם צהוב בנעליים וחוסר הסתגלות מרשים לאופי המשחק) מעל כולם.
טועמה רואה, חושב, מגיב בהתאם ובמהירות, ניהול משחק שלא ראינו כמותו תקופה ארוכה בהפועל מאמנים שונים ומקובעים, שמפחדים ומתמהמהים בשינויים, תכופים ככל שיהיו.ֿ
תודה לך טועמה.
מה ראינו?
המשחק נפתח עם פאול קשה מאוד על אלטמן. כניסה חזקה מאחור כמעט וחיסלה לחלוץ את המשחק, אך הוא רגיל לפאולים קשים. תוסיפו לזה את האדרנלין, הרצון והרעב שלו, והנה הוא כבר חוזר לשחק. כועס יותר, נקמן יותר.
הפועל פתחה את המשחק בצורה טובה, והמשחק עבר מצד לצד. רביעיית ההתקפה, ככל הנראה, הטובה ביותר שלנו, באה לשחק והחליפה המון מסירות, רק חבל שלא מעט מהן היו לא מדויקות.
מבחינה הגנתית, רביעיית ״הבלמים״ (כן, גם ארצ׳ל ומורגן הם יותר בלמים מאשר מגנים) פתחה את המשחק בצורה טובה. סימני החלודה אמנם נראו על אור ישראלוב, אך שיחק בפשטות ללא הרבה טעויות. פאסי המבולגן סיפק משחק די רגוע שלו מבחינת טעויות של מיקומים, ארצ'ל היה נהדר למרות חוסר האוריינטציה לעמדה, ומורגן הנהדר לא פיספס הזדמנות לנצח מאבקי גובה, קרקע וסיפק משחק שחיכינו לראות כדוגמת זה ממגן שמאלי שלנו. 7 הרחקות כדור, 2 חטיפות ו100% תיקולים מוצלחים. כפיים.
ואז הגיע ג'ואל אבו חנא. בעוד הוא מבקש לעצור את המשחק תוך כדי ריצה להגנה, טוריאל מזהה את ההתלפלפות שלו, מרים נהדר ברגלו החלשה והמדהימה, ואלטמן בסיומת שמזכירה את האריס ספרוביץ' השוויצרי. והקסם קרה. הפועל עולה ליתרון! מדהים נכון?
תחילת המחצית השנייה הייתה מנומנמת משהו. אמנם הפועל נתנה את כל כולה על המגרש, מבחינת הקרבה ומלחמה, אך יחד עם זאת החלה לסגת לאחור מפאת עייפות. שינוי המערך לא הביא בשורה בחלק הקדמי (מישהו מופתע?). לעומת זאת, מבחינה הגנתית, הגנת הפועל עמדה איתנה ברחבה ואף על קו השער.
שינוי המערך אמנם הזמין את נתניה לתקוף ולתקוף, ללחוץ ולהרים עוד קרן ועוד קרן, אך משחק הקרבה יוצא דופן של השוער וההגנה מנע מהכדור להיכנס פנימה. ותודה רבה לברך של גנאים, רוח הרפאים שלנו, שהשיל מעליו את גלימת ההיעלמות.
ומה הלאה?
מיד לאחר הניצחון, נפתחה מכירת הכרטיסים לגמר הגביע מול אשדוד בבלומפילד, במחיר אחיד של 25 שקלים לכרטיס. לא זו אף זו, הפועל תקעה בשופר וניצלה את יחסיה המועטים עם התקשורת כאשר מדד מכירת הכרטיסים פורסם והתעדכן שוב ושוב.
ליצור HYPE שכזה, להט והתרגשות כאשר שמחת הניצחון והאופטימיות עדיין מהדהדת בתוכנו זו החלטה ניהולית-אסטרטגית משובחת.
בתקופת אפטר-ניסנוב, הפועל ניסתה לסגל לעצמה שקט ניהולי ותעשייתי, הרחק מאור הזרקורים ומשימוש בתקשורת. כעת, השכיל הדובר להשתמש בכלי זה כטקטיקה חשובה ומבורכת.
בשבוע שלאחר ההפסד ההוא לבית"ר ההיא, התמלאתי פסימיות. היום, אני מלא באופטימיות. זהירה אמנם, בכל זאת – לאחר התיקו של אשדוד מול בית״ר, הפסד שלנו מול אשדוד וכמעט בטוח שירדנו.
אבל קיבלתי טעימה של הפועל שלי בחזרה, עם המון ביצים, לב ונשמה כאשר הזיעה החולצה האדומה.
נכון לכתיבת שורות אלה, כ-26 אלף אוהדים ימלאו את בלומפילד, כשכל האצטדיון (למעט 13) סולד-אאוט.
אני לא זוכר דבר כזה. היו לנו מאבקי ירידה, היו קמפיינים שנועדו למלא את בלומפילד, אבל לא במסה הזו. מאוד מקווה שזה רמז לבאות. אמנם זו לא ריצה לזכייה באליפות או בגביע, אבל זו כן ריצה לתואר. והתואר הזה הוא נמלחמה על השם 'הפועל תל אביב'. זו מלחמת קיום.ֿ
3 נקודות לסיום:
עמרי אלטמן – הצמרמורת. אני לא אוהד שמתלהב משחקנים שמנשקים את הסמל. זה לא קונה אותי. אבל אתמול אלטמן היה פסע מסקס עם הסמל על החולצה. הריצה שלו לקהל, משיכת הסמל על החולצה, נישוקו, הצרחות לאוהדים, הוציאו מאלטמן הקטן כמויות עצומות של רגש ועוצמה, כאלה שיש לו כשמדובר בקבוצתו האהודה. הוא רצה את הגול הזה, רוצה את הקהל הזה איתו, למרות כל הצקצוקים וקללות הייאוש שהוא סופג. כי הוא הפועל באמת, כי מגיע לו הרבה, וכמובן כי אכפת לו, אולי יותר מכל מי שעל המגרש. התרגשתי.
אור ישראלוב – ההפתעה בהרכב שגרמה לי לפלרטט עם עבירת תנועה מפאת מהירות הייתה הבלם הצעיר. כמה חיכינו לרגע הזה. בלם המונדיאליטו שלנו חוזר לשחק ועוד ישר מורכב ב-11. בשעה טובה ומוצלחת. אמנם הוא חלוד, ואפילו מאוד, ללא פעולות נועזות, אך פעולות חכמות. ניקויים שקטים, שמירה על מיקום תמיד, רגל מדויקת ואינטיליגנציה שאותה כולנו מכירים. פשע שפיספס את העונה הזו, אבל ברכה שקיבלנו אותו בתחילתו של מסע חשוב הזה.
מאוויס ציבוטה – צ'יבוטה סיפק אתמול משחק גרוע. עם 25% הצלחה במסירות מדויקות, נתון שערורייתי כשלעצמו. צ'יבוטה הוא לכל הדעות השחקן המבולגן ביותר בהפועל תל אביב. שום פעולה נקייה ואיכותית, בלי אגרסיביות ומנטליות שלא מתאימה לשלב זה של העונה. רועי זיקרי של הפועל מודל 2024.
רן בנימין – אני מודה, אני קצת משוחד כשמדובר בבנימין. הוונדר קיד שלי לא הפסיק לעבוד על המגרש, הפעם בתפקודו כ-8 ליד איינבינדר. בנימין לא הפסיק לרוץ על המגרש, וגם כשהתעייף והייתה הרגשה כי עומד להתחלף, נשאר על הדשא ונלחם כמו לוחם אמיתי, עם כל הלב. הוא המשיך ללא כל התבכיינות ומבלי לשכב על הדשא. בגרות יש לו, מחויבות יש לו, ואני מאוד מקווה שלא יימכר בקיץ.
