למכבי חיפה יש מאמן חדש-ישן. את זה, כנראה, כולכם כבר יודעים וכולכן מכירות. ברק בכר, גדול המאמנים הישראלי בדור האחרון, חוזר לעמדת המאמן הראשי של מכבי חיפה, פחות משנה לאחר שעזב את התפקיד עבור אתגר מקצועי חדש וחוזה משודרג במועדון הפאר הסרבי הכוכב האדום בלגרד.
בכר, אוהד מכבי חיפה מגיל צעיר, שלא הצליח לעמוד בציפיות של הסרבים, נכשל במשימת ליגת האלופות והתקשה לייצר פער משמעותי בפסגת הטבלה המקומית, שב למועדון בו זכה בשלוש אליפויות רצופות, אותו הצעיד להופעה היסטורית בשלב הבתים של המפעל החשוב באירופה וכמובן גם שבר עוד כמה וכמה שיאים היסטוריים.
אפשר להתווכח על התזמון ולבחון האם נכון היה לפרסם את ההודעה הרשמית כבר באמצע אפריל בטרם הסתיימה העונה באופן רשמי. אפשר לדמיין מה היה קורה אילו מסאי דגו היה מצעיד את מכבי חיפה למאבק אליפות צמוד צמוד עם מכבי תל אביב בימים אלה או מגיע לחצי גמר גביע המדינה בקרוב ואפשר לתהות האם זו ההחלטה הנכונה לעתיד הרחוק של מכבי חיפה כמועדון גדול שמעוניין לפתח בעצמו שחקנים, אנשי צוות ומאמנים – על דבר אחד אין ספק: זו הצהרת כוונות של יענקל'ה שחר ושל גל אלברמן, לפחות לעונה הבאה – כשהמאמן הישראלי הטוב ביותר נמצא על המדף, הוא יסיים במכבי חיפה.
אלפי מילים (ואולי אף יותר) עוד יכתבו כאן בחודשים הקרובים על מסאי דגו, על ברק בכר, על גל אלברמן, על יענקל'ה שחר ועל כל מה שביניהם. בינתיים, ננסה להתייחס להחלפת המאמנים הצפויה בקיץ הקרוב כאל נושא בעל מגוון צבעים של אפור, ולא שחור או לבן כפי שנהוג ללהג באתרי הספורט השונים, בפרלמנטים בפיצוציות, בתחנות הרדיו המקומיות או אפילו במפגשי האוהדים לפני, תוך כדי ואחרי משחקים.
ובטווח האפור הזה, אנחנו חייבים, אבל חייבים, להתייחס לסגל השחקנים אותו אימן מסאי דגו במהלך עונת 2023/24. לכמות השינויים שעברה הקבוצה ועזיבת מספר שחקנים בכירים ומנוסים כבר בקיץ, לאינספור פציעות והיעדרויות ארוכות שהתחילה בשורנוב ובחזיזה כבר במשחקים הראשונים, המשיכה בחג'ג', ג'אבר, דין דוד, פיירו ואחרים לאורך הדרך, בפרשות שונות ומשונות כמו גריעתו של דיא סבע מהסגל באוקטובר או נדידתו של צ'רון שרי למשפחתו בהולנד בינואר, להחתמות שפחות הצליחו כמו שואו בחלון העברות הראשון ודניל לסבוי בחלון השני וכמובן גם למלחמה, לעומס המשחקים החריג, להיעדר הביתיות במשחקים באירופה ועוד.
בסופו של דבר, אם צריך לתמצת לפסקה אחת, מסאי דגו הפסיד את משרת האימון של מכבי חיפה בגלל מספר סיבות שאינן קשורות בו ואחת שלגמרי רשומה על שמו:
סיבה ראשונה היא כמובן העובדה שברק בכר פנוי ומעוניין לחזור למכבי חיפה – אין צורך לפרט מעבר לכך.
סיבה שנייה נעוצה בבחירות שחקנים לא מספיק טובות, או לא מספיק מתאימות, של מחלקת הסקאוט והמנהל המקצועי, שלאורך השנים האחרונות סיפקו את הסחורה והנחיתו בישראל שחקנים מעולים, אך פספסו קצת בעונה הזו.
הסיבה השלישית, כפי שנכתב למעלה, מורכבת מהמלחמה, מהעומס, מהפציעות ומלא מעט חוסר מזל, בשילוב עם חוסר ניסיון בצוות המקצועי שלצד המאמן (שני עוזרי מאמן ומאמן שוערים + נייחים שכולם בעונה ראשונה בקבוצה הבוגרת של מכבי חיפה).
ואחרי אלה, הסיבה שעליה מסאי דגו אחראי בצורה חד משמעית היא ארבעת המשחקים שקדמו למשחק הקודם מול מכבי תל אביב: הפסד לריינה, תיקו מול הפועל תל אביב, הפסד נוסף לריינה והדחה מול מכבי נתניה בגביע המדינה – קריסה במאני-טיים של העונה. תוצאות המשחקים הללו, יחד עם רמת הכדורגל והדרך המקצועית על הדשא – לא אפשרו לאלברמן & שחר להיות רגועים עם השארתו של דגו על הקווים. במיוחד נכון הדבר לנוכח הלחץ המטורף מהאוהדים הירוקים ומהתקשורת החיפאית שהלהיטה את הרוחות עוד יותר.
ניצחון על סכנין, ועל השדים
והיה גם משחק בשבת…
מכבי חיפה שיחקה מול בני סכנין, אבל לא פחות מזה שיחקה גם נגד השדים שלה עצמה. שדים שהלכו והתעצמו לאורך כמה וכמה משחקים, וביניהם גם התיקו המאופס מול הפועל תל אביב, ההפסד המתסכל לריינה וההדחה הכואבת והלא מוצדקת בגביע מול נתניה – כולם באצטדיון הביתי. 94 דקות של יתרון 0:1 קטן וחשוב הספיקו כדי להחזיר מעט, ממש ממש מעט, את הצבע ללחיים של מסאי ודגו, של השחקנים בירוק ושל האוהדים הלחוצים ביציעים בבית.
זה היה עוד משחק מהמשחקים הלא נגמרים שבהם כל דקה מרגישה כמו לפחות שלוש, לפעמים אפילו יותר. חוסר הביטחון בלט ככל שהדקות חלפו והשער של האורחת נראה כמו עומד באוויר וממשש לבוא.
אי אפשר לייפות את המציאות: מכבי חיפה, שרק לפני כמה ימים שיחקה מחצית שלמה של כדורגל אינטנסיבי, איכותי ומעניין בבלומפילד הגועש מול מכבי תל אביב, חזרה שוב אחורה. למרות שער מהיר, למרות כמה הזדמנויות להכפיל את התוצאה ולמרות שוויתרה על הכדור לסכנין ויצאה למעברים קטלניים – רמת הכדורגל שהציגה הקבוצה של דגו הייתה הרבה מתחת לרמה הרצויה, בשלב הזה של העונה בפרט וביחס למכבי חיפה בכלל.
ושוב, לסיפור הרפואי-פיזיולוגי היה חלק גדול באירוע. זה התחיל עם פציעה משמעותית של עלי מוחמד, שסחב עד המחצית ובכך לא בזבז "פעימה" של חילוף, המשיך בחילופים בעקבות מגבלות גופניות גם של ג'אבר, גם של דין דוד וגם של פייר קורנו והסתיים בכוכב הקבוצה, ענאן חלייאלי, שצולע על רגל אחת, נאנק מכאבים ומסכן את המשחקים הקרובים כי לדגו נגמרו החילופים. זה מה יש, ומזל גדול שסכנין לא הייתה מספיק חדה, מספיק מדויקת ומספיק איכותית כדי להעניש את ההגנה הירוקה.
ואם יורשה לי, רגע לפני הסוף, כמה מבאס לחשוב על שתי הנקודות שבית הדין לקח למכבי חיפה. רק המחשבה שהפער האמיתי בצבירת הנקודות על הדשא הוא רק 5, יום לפני שמכבי תל אביב פוגשת את הפועל באר שבע, הייתה מעוררת עניין רב יותר ומאפשרת לכולנו אולי בכל זאת עוד קצת לחלום.
3 נקודות מקצועיות לסיום:
1. מערך ושיטה: דגו להחליט לקחת את המחצית השנייה הטובה מול מכבי תל אביב ולנסות לשחזר אותה עד כמה שניתן. אמנם שימיץ' במקום סק (ספויילר לנקודה הבאה), אך שאר השחקנים אותם שחקנים והמבנה אותו מבנה: 4:3:3 עם "רגליים על הקו", כלומר, חלייאלי בימין עם רגל ימין דומיננטית וסייף בשמאל עם רגל שמאל חזקה. המערך הזה הביא גם לשער הראשון והיחיד במשחק, עם עבודה מצוינת של ג'אבר (שוב), מסירת עומק לשמאל, לסייף, שמעביר רוחב בנגיעה (ברגל שמאל כמובן) ומייצר את השער של דין דוד. בכלל, ב-20 הדקות הראשונות מכבי חיפה הגיעה מספר פעמים לרחבת סכנין, איימה על השער ונראתה תוססת ואפקטיבית, במערך אותו מיעטה לשחק התקופה האחרונה. חשוב לציין, ברוב שלבי המשחק ראינו שוב כמה חסרה איכות למכבי חיפה בכנף שמאל, וגם חזרתו של חג'ג' מפציעה ארוכה לא הצליחה לייצב שתי כנפיים חזקות ואינטנסיביות, מה שגרם לדגו לחזור חזרה למבנה של שלוש בלמים קצת לפני הדקה ה-80.
2. קו ההגנה: מכבי חיפה שומרת על שער נקי, אחרי שלושה משחקים בהם לא השכילה לעשות זאת. ההגנה שהצליחה להימנע מספיגת שער כללה את קורנו, גולדברג, שימיץ' וסונדגרן. נתמקד דווקא בשני האחרונים, כי על הראשונים לא היה ספק לרגע וגם אין בנמצא תחרות ראויה לאף אחד מהם. דניאל סונדגרן מספק כבר שני משחקים רצופים מצוינים. במחצית השנייה בבלומפילד השוודי התמודד מצוין עם מילסון ואתמול שילב בין תרומה להתקפה בחצי הראשון לבין חילוצי כדור והמון חיפויים בשלהי המשחק. כל זה קורה כשעל הספסל יושב אחת מפריצות העונה בליגת העל, עילי פיינגולד, ומגן ימני מנוסה שרק מחכה להזדמנות להוכיח שמקומו בסגל הקבוצה לעונה הבאה, מאור קנדיל. במחשבה על העונה הבאה, מכבי חיפה מכוסה לחלוטין בעמדת המגן הימני. ואם כבר נגענו בעונה הבאה, בואו נעבור ללורנזו שימיץ'. השחקן עם הופעת הבכורה הגרועה בהיסטוריה של מכבי חיפה (ואולי של הכדורגל הישראלי כולו), עם הקאמבק המרשים והמרגש, עם החזרה הכואבת לספסל ועם ההתמודדות הקשה על המקום של עבדולאי סק – עשה גם אתמול משחק טוב, שקט וסולידי, יציב ונטול טעויות. ולמה זה קשור לעונה הבאה? כי סביר להניח שכמעט כל הזרים של מכבי חיפה יתחלפו בקיץ הקרוב וגם בגזרת הישראלים נראה כנראה כמה וכמה שינויים, אז אולי שווה למכבי חיפה לחשוב על השארת הבלם הקרואטי, מתוך הבנה שאת מה שיש לו להציע כבר ראינו (יכולות הגנתיות טובות מאד, משחק ראש מצוין, התאמה נהדרת לאירופה והמון כוח מנטלי להתמודד עם קשיים) ולמעשה להשאיר את מה שמכירים ולבנות סביבו ובהתאמה אליו.
3. ענאן חלייאלי: מכבי חיפה תיאלץ לשחק את המשחק הבא שלה ללא הכוכב הגדול והמשמעותי ביותר בחלק הקדמי של הקבוצה, כך מסתמן לפחות. עוד לחזון למועד, ואולי חומרת פציעתו של הכוכב הצעיר טרם התבררה סופית, אך בכל זאת, שווה להתייחס לחיסרון העתידי האופציונלי. האפשרויות של דגו מגוונות יחסית, בהנחה וגם פיירו וגם חג'ג' יהיו כשירים לפתוח בהרכב. האם לחזור לשחק עם שני חלוצים טבעיים דוגמת פיירו ודין דוד יחד? האם להכניס את חג'ג' לכנף ימין במקום חלייאלי ולשחק עם קינדה ורפאלוב מתחת דין או פיירו במערך עם חלוץ אחד בלבד? האם לוותר על הכנפיים בכלל ו-"להעמיס" שחקנים במרכז המגרש? ומה לגבי דולב חזיזה? אולי גם הוא יוכל לראות סוף סוף דקות משחק בעוד קצת יותר משבוע ובכלל לגוון את האפשרויות גם בהיעדרו של חלייאלי? כל זאת ועוד, בפרקים הבאים….
