מנת פתיחה: מחשבות וחרדות
אוהדי מכבי חיפה שישבו (או יותר נכון עמדו) לשתות בירה (או יותר נכון בירות) מחוץ לאצטדיון לפני המשחק התחלקו לשני סוגים: האופטימיים והפסימיים.
האופטימיים דיברו על ניצחון, על "מה שעשינו להם בבלומפילד" ועל ענאן חלאיילי, לחץ גבוה, סמי עופר הביתי ומחשבות נוספות על סגירת הפער בצמרת. האחרים, הפסימיים, טענו שהיריבה מתל אביב מגיעה במומנטום טוב יותר, שזהבי ותורג'מן זו התקפה ששווה לפחות שני שערים, שהקבוצה שלנו עייפה ושחוקה, שלא נסתדר בלי שרי, בלי ג'אבר, בלי קורנו, בלי פיירו ועוד מילים שמאחוריהן עומדת המחשבה שזהו, פער 7, נגמרת העונה. שוב.
מה שהיה משותף לשני הסוגים זו תחושת הלחץ. נכון, הימים הם ימי מלחמה, החטופים עדיין חטופים בשבי החמאס והאירוע הוא רק משחק כדורגל, ובכל זאת: קשה היה לא לשים לב לכמה האנשים עם החולצות הירוקות לחוצים ומתרגשים.
ולמה זה? לא רק בזכות משחק צמרת בין המדורגת ראשונה לבין האלופה שדולקת בעקבותיה, אלא בעיקר כי אין מפגש שמעסיק את הלב עבור אוהדי מכבי חיפה כמו מפגש עם מכבי תל אביב. לפחות 15 שנים שככה הם הדברים. גם אם באר שבע היא האלופה או היריבה ראש בראש בצמרת, גם אם הדרבי מול הפועל חיפה חשוב לכולם וגם אם באירופה משחקים על המשך הקמפיין – מכבי תל אביב בחיפה או ביפו זה ה-משחק. נדודי שינה, דפיקות לב, קושי להתרכז בעבודה, חרדות או סתם חצי יום חופש בנוהל – את אלה תמצאו בשפע בימי המשחקים של הצהוב מול הירוק.
בשנים האחרונות חזינו כולנו בהיפוך "ההגמוניה" בכדורגל הישראלי. לפני שלוש שנים מכבי חיפה לקחה אליפות, אך לא הצליחה לנצח את מכבי תל אביב. שנה אחר כך היא כבר הפכה פיגור 0:2 בסמי עופר לניצחון 2:3 היסטורי בדרך לאליפות שנייה ברצוף. ושנה שעברה? שני ניצחונות מרשימים בסמי עופר, אחד בליגה הסדירה ואחד בפלייאוף.
התהליך הזה הושלם, במידה כזו או אחרת, בניצחון האדיר לפני פחות מחודש בבלומפילד , שם היה ברור לכל מי הקבוצה המאומנת יותר, המחויבת יותר והאיכותית יותר מבין השתיים. ובכל זאת, מה שלא השתנה לאורך כל השנים האלה, הוא החשש משער מהיר של היריבה המרה. פעם זה ג'וש כהן שמפשל, פעם דולב חזיזה בשער עצמי מקרן בסמי עופר, פעם איתן טיבי בבלומפילד – שער מהיר לרשת של מכבי חיפה לא היה מפתיע אף אחד אתמול בערב, למרות שבמפגש הקודם דווקא רפאלוב היה זה שהבקיע יחסית מוקדם. ככה זה עם פחדים וחרדות, אין לנו שליטה עליהם.
מנה עיקרית: מסאי דגו
כן כן, מסאי דגו. אי אפשר לספר את הסיפור של הניצחון במשחק העונה, פעם שנייה ברצף, בלי לכתוב על המאמן הצעיר. היכולת של דגו, שוב, להביא את הקבוצה שלו במוכנות טקטית נהדרת, לגרום לשחקנים שלו להאמין בעצמם ובתכנית המשחק, להוציא לפועל את הרעיונות המקצועיים ולבטל את היריבה – היא משהו שלא נראה במחוזות מכבי חיפה מזה המון שנים. כן, גם באליפויות האחרונות, לא חזינו במפגשי ראש-בראש כל כך "מאומנים" מהצד הירוק. על אחת כמה וכמה נכון הדבר כשהקבוצה שלו ממשיכה לאבד שחקן אחרי שחקן.
גיבורי הניצחון בבלומפילד, למעט ליאור רפאלוב, היו מחמוד ג'אבר, פייר קורנו וצ'רון שרי. שלושתם נעדרו מהמשחק אתמול. לשלושתם הצליח דגו למצוא מחליפים שייכנסו בצורה חלקה לבורות שנותרו: דניאל סונדגרן בעמדת הקשר האחורי, קני סייף על כנף שמאל וגדי קינדה בתפקיד החלוץ השני ליד דין דוד. תגידו לי אתם האם אין אינדיקציה טובה יותר לרמת האימון הגבוהה של דגו מאשר העובדה שכל שבוע מחדש נושרים לו שחקנים מההרכב ומהסגל, וכל שבוע מחדש הקבוצה שלו מצליחה להוציא מעצמה יותר (נותר רק לחשוב מה היה קורה אם פרנזי פיירו לא מאבד את העשתונות בשבוע שעבר והקבוצה הייתה נשארת ב-11 שחקנים בטרנר).
בשפת הכדורגל, דגו המשיך לשחק אתמול במערך 3:5:2, עם שינויים קטנים. חוץ מההברקה הגאונית (!) עם סונדגן בעמדת ה-6 והמהלך המעניין של הצבת קינדה כחלוץ שני שיורד לשחק גם כקשר. עבדולאי סק נכנס לעמדת הבלם הימני (חכו, נקדיש לאירוע הזה נקודה למחשבה) במקום עילאי פיינגולד וקני סייף, כאמור נכנס למשבצת של קורנו בכנף השמאלית. יחד עם שאר ההרכב, שפתח במשחקים האחרונים, ראינו את מכבי חיפה מתנפלת על מכבי תל אביב אחרי איבודי כדור, לוחצת את ההגנה שלה לפרקים קצרים ואז נשכבת אחורה לקווי הגנה מסודרים (חכו X2 או רדו למטה) שהקשו מאד על התקפת מכבי תל אביב ביצירת מצבים.
ואז מתחיל המשחק. ויש אווירה נהדרת באצטדיון. ותוך פחות משתי דקות הלחץ של מכבי חיפה הניב כדור חופשי, שתורגם לשער מהיר והרטיט את ליבנו ביציע. ליטרלי, לבבות רטטו. הטירוף נמשך, ועוד לפני שהספקנו לעכל את השער המהיר שהבקענו (!), חלאיילי וקינדה כבר יכלו להכפיל את התוצאה. ואם זה לא מספיק? חלפו כמה דקות ושוב לחץ גבוה, שוב חטיפת כדור ובום. 0:2 של דין דוד! איזה טרלול נהדר.
30 הדקות הראשונות בסמי עופר היו כנראה חצי השעה הכי טובה של מאות אלפי אנשים בתקופה האחרונה. מכאן ועד סיום המשחק זכינו לראות מכבי חיפה מחויבת מאד, מתואמת הגנתית, חכמה ויעילה. בדקות מסוימות הרגשנו שהשער השלישי שמשפתי יחטוף קרוב יותר מהראשון שיספוג כיוף, למרות השליטה האופטית של מכבי תל אביב.
לקינוח: 4 נקודות מקצועיות לסיום
1. סוגיית שלושת הבלמים: נתחיל מהסוף – משחק ההגנה של מכבי חיפה היה מצוין אתמול, גם אתמול. גולדברג, סייף, סק, חלאיילי, סונדגן, מוחמד ומעל כולם לורנזו שימיץ', שמרו על רשת נקייה מול מכבי תל אביב, בפעם השלישית ברציפות. כן, גם לשריף כיוף הבטוח והמרגיע מגיע קרדיט באירוע, וגם לשחקני ההתקפה שלחצו ועבדו קשה ונכון, אבל את כל זה נשמור לנקודה הבאה. מה שכן מעניין ולא נמצא כמעט בשיח, זו המחשבה קדימה של מסאי דגו בשיבוץ הבלמים למשחקים הבאים. אמנם במשחק אתמול היה קל לראות כמה שלישיית הבלמים שפתחה במשחק טובה בעבודה שלה: לעשות הגנה. בתשוקה, בחכמה, ברמה גבוהה. אממה? לשחק עם עבדולאי סק כבלם ימני זו פגיעה בבילד-אפ (בניית המשחק מהשליש הראשון לשליש המרכזי) ובהנעת הכדור. עילאי פיינגולד ודניאל סונדגרן, שחלקו את העמדה הזו בחודשים האחרונים, הם מגנים ימניים. באופן טבעי, יש להם את היכולת לרווח את המשחק ימינה, לצאת עם הכדור ברגל, להצטרף להתקפה, לבצע עקיפות קדימה ולשתף פעולה עם ענאן חלאיילי בכל צד ימין של המגרש. וכל אלה הם כלים חשובים בארסנל ההתקפי של מכבי חיפה, שיכולה לעבור בין שיטות ללא ביצוע חילוף מהספסל. אז מה יעשה מסאי? יחליף את שימיץ' שנראה כמו הבלם הטוב בליגה כבר כמה משחקים? יוותר על סק שהנהיג לו את ההגנה ואת הקבוצה לפני שטס לאליפות אפריקה? ינסה לשחק עם שניהם ועם פיינגולד בצד שמאל כדי לתת לשון גולדברג לנוח? לא יודע. אין ספק שתהיה פה תחרות קשה על המקום בהרכב ולמסאי צפויות החלטות לא קלות.
2. לחץ יעיל: מה עוד אפשר לכתוב שטרם נכתב? כנראה שהיכולת של מכבי חיפה הנוכחית לחנוק את היריבה לדקות מסוימות, לא לאפשר לה להרגיש בנוח עם הכדור ולחייב אותה לבצע שינויים – היא היכולת הכי מרשימה מכל סט היכולת שלה כקבוצה. "פיקים" של לחץ שחקן מול שחקן, ירידה לבלוק חזק בשלישי המרכזי, נסיגה לקווי הגנה מסודרים מאחורה וחוזר חלילה. כל כמה דקות רואים שינוי בקצב, שינוי בתנועות, שינוי במבנה. מספיק היה להסתכל אתמול על ליאור רפאלוב, שתיפקד כקשר אמצע-שמאל (8) ובחלק מההתקפות יצא גבוה ואגרסיבי עד הבלם הימני (לוקאסן), בחלק אחר חיכה למגן הימני (כהן) באזור האמצע ולפעמים גם ירד אחורה כדי שלא ייווצר יתרון מספרי במרכז המגרש. הכל בתיאום עם החברים, הכל לפי כללים קבועים, הכל במחויבות אין קץ. אז נכון, דור פרץ הצליח מדי פעם לברוח ימינה בגב ההגנה, ונכון, זהבי ותורג'מן כן קיבלו כמה כדורים בין קווי ההגנה, ונכון, לא תמיד זה נראה מושלם. ובכל זאת, אתם חייבים להסכים איתי שמה שמסאי דגו עשה והשחקנים עשו אתמול למכבי תל אביב היה מרשים לפחות כמו מה שהם עשו לאותה מכבי תל אביב בבלומפילד, ממש לא מזמן. דין דוד, גדי קינדה, ענאן חלאיילי, עלי מוחמד, קני סייף, דניאל סונדגרן – כולם בלי יוצא מן הכלל – עבדו נהדר על הדשא.
3. מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת: חלון העברות של מכבי חיפה מסתיים היום. 5 שחקני רכש ישראלים הגיעו, החל מקני סייף שחתם כבר ב-19.12.23, דרך גדי קינדה, ליאור קאסה ותומר חמד שפתחו כולם במשחקים האחרונים ועד דניל לסובוי שכבר היה חלק מהסגל אתמול. קני סייף מרשים במיוחד וכבר נכתבו פה לא מעט מילים על הרכש המעניין. אתמול קיבלנו ממנו משחק נוסף של הקרבה, נחישות, אגרסיביות, אסרטיביות, חכמת משחק ואפילו דיוק בחלק מהפעולות ההתקפיות. קינדה? הוא נכנס לאט לאט לכושר משחק, הבריק אתמול עם לחץ גבוה, סיוע בניהול המשחק, יצירת יתרון מספרי באמצע וכמובן בישול לדין דוד. ואם כבר בישול חשוב, שימו לב: לגדי קינדה יש 3 בישולים במדי מכבי חיפה – אחד לכל חלוץ. הרמה לנגיחה של פיירו, הרמה לנגיחה של חמד ונגיעת זהב לרגלו של דין דוד. כל חלוץ קיבל מקינדה את הכדור בדיוק במקום ובזמן המתאים. על ליאור קאסה ותומר חמד כתבתי פה בטורים קודמים, ובכל זאת, הראשון נכנס אתמול פעם נוספת לסיר הלחץ ותיפקד טוב מאד עם סדרה של דריבלים יפים ותיקולים חשובים. השני, מר ניסיון, אמנם לא הצליח לאיים על השער, אבל תרם קצת גוף, הרוויח זמן ואיפשר לשחקנים אחרים לנשום תחת הלחץ של מכבי תל אביב. בקיצור: נראה שגל אלברמן והצוות שאיתו חיזקו יפה מאד ובצורה שקולה ומדודה את הסגל של מסאי דגו לקראת המשך המאבקים העונה ובשנים הקרובות.
4. ומשהו אחרון, שהוא בעיקר מסר לכולנו: ארבעה וחצי חודשים עברו מאז המשחק הראשון של לורנזו שימיץ' בישראל. את תצוגת הנפל החד פעמית של הבלם הקרואטי באצטדיון המושבה איש לא ישכח. ואם תקפצו רגע לקרוא את הטור מהמשחק ההוא, תגלו תיאור מרתק של תגובת האוהדים השרופים ביציע. אלו שהרגישו שחרב עליהם עולמם. הם, שצפו בשחקן זר מפרק להם משחק שלם ואולי עונה שרק התחילה, אחרי שצברו תסכולים מתמשכים לאורך קיץ שלם, ידעו אז גם לחבק. ולעודד. ולחבק. ולהיות בני אדם. והנה אותו שימיץ', דווקא הוא, מחזיר לאותם אנשים בדיוק עם רגע מרגש ובלתי נשכח לכשעצמו. אז מה אתם אומרים? אולי נהיה קצת יותר בני אדם? טיפה יותר סבלנות, מעט פחות קללות וטינופים, ואולי, רק אולי, נכבד אחד את השני ואת השחקנים שלנו גם ברגעים קשים. לפעמים הקארמה יודעת להסתובב ולהזכיר לנו שפעלנו בצורה ראויה. תשאלו את לורנזו, הוא עדיין מגיע לאותו מקום עבודה, ואפילו קיבל קידום.
