מעט מדי, מאוחר מדי: כשמכבי חיפה סוף סוף התעוררה

אתמול בערב, בערך סביב השעה 19:00, הגיעו שחקני מכבי חיפה והפועל באר שבע לאצטדיון הכדורגל הבינלאומי בחיפה, כשכל אחת מהן בתחושה אחרת. יום שבת, 20.4.24, עוד משחק ליגה בפלייאוף העליון. באוטובוס הירוק שנסע נסיעה קצרה מהמלון היו צריכים השחקנים להתמודד עם הידיעה שפער הנקודות בצמרת שוב עלה לדו ספרתי. באוטובוס האדום שהגיע בסמוך אליו, ניסו ודאי לשאוב אופטימיות מהמצב וקיוו לנצל את המשחק כדי להפוך את סיום העונה לקרב על המקום השני, תוך שהראש נמצא בחלקו בחצי גמר הגביע בהמשך השבוע. אותנו, כמובן, מעניין הרבה יותר מה שהתחולל באוטובוס הראשון ואחר כך בחדר ההלבשה של הקבוצה המאחרת.

כשהוא יודע שיש לו בעיקר מה להפסיד, ורגע אחרי שמכבי תל אביב ניצחה בקלות מדי את הפועל חיפה, מסאי דגו החליט להיכנס לקרב עם הפועל באר שבע. ולקרב, ובכן, תשאלו את עבדכם הנאמן שהשתתף זה עתה בכמה כאלה, יוצאים עם הרכב של לוחמים. ה-11 שהעלה דגו לכר הדשא שיחקו במטרה "לחצוב שער", עם כמה שיותר שחקנים שעובדים על הדשא, שלוחצים חזק ושזזים מהר ללא הכדור, גם על חשבון איכות וטכניקה בפעולות ההתקפה.

יעילה וקטלנית

מכבי חיפה פתחה במערך 4:3:3 שכלל את סק ושימיץ' יחד בהגנה כבלמים, את עילאי חג'ג' כניסיון לפתור את הבעיה באגף שמאל של ההתקפה ואת קני סייף בעמדה של ענאן חלאיילי בכנף ימין, בנוסף לשינוי טקטי קטן בהצבה של מחמוד ג'אבר ושל עלי מוחמד, כשהראשון לוחץ גבוה ועושה תנועות לעומק והשני קצת מאחוריו, אחראי על ניהול המשחק. על הספסל חיכו קינדה, שואו, פיירו ואחרים, שעשויים להוסיף איכות מסוימת בהמשך המשחק, אבל לא מתאפיינים באינטנסיביות ואגרסיביות שכה חשובות במיוחד לקרב הלוחמים שתכנן דגו על כר הדשא. 

דקות ראשונות מהוססות עם כמה איבודי כדור הפכו לאט לאט להשתלטות מלאה על הנעשה במגרש. שער היתרון של דין דוד בדקה ה-25 היה כבר האיום ה-6 על השער (מתוכם 4 למסגרת) של אליאסי הצעיר והאתלטי – מספרים שונים לחלוטין מהמשחקים האחרונים וכאלה שגם בישרו, בגדול, על המשך ההתמודדות.

עד המחצית הספיק החלוץ שחזר מפציעה להכפיל את התוצאה ובקרב האוהדים אפשר היה לחוש שביעות רצון יחסית מהחצי הראשון של המשחק. מיד בסיום ההפסקה, ראינו שוב כמה מכבי חיפה יכולה להיות קטלנית כשהיא לוחצת גבוה, חוטפת כדורים בחלק המגרש של היריבה ומעלה מהספסל שחקנים שמסוגלים להכניס את הכדור העגול לרשת. משחק שנגמר בתוצאה של 1:4 ויכול היה להסתיים בתבוסה מהדהדת הרבה יותר עבור האורחת מהדרום. 

החיים על פי מסאי

לא מעט נקודות אור זרחו אתמול בערב בחיפה: לורנזו שימיץ' בעוד משחק הגנה מצוין (הפעם כבלם שמאלי ליד עבדולאי סק), משחק הלחץ הקבוצתי (מוזמנים לרדת למטה לקרוא בפירוט יותר), היכולת של דין דוד במרכז ההתקפה (ממשיך להיות סופר יעיל עם צמד שערים מרשים מצד אחד, ומתסכל עם החמצות גדולות מצד שני), הכושר של דניאל סונדגרן כמגן ימני (נראה שוב כמו מגן שלם עם "כל החבילה"), ועוד ועוד.

נקודת האור הנוצצת, הבולטת והיפה ביותר היא מסאי דגו. על המשחק הטוב של קבוצתו נכתב פה למעלה ועוד תקראו למטה, אך לא זו המהות כרגע, אלא דווקא מה שקרה אחרי המשחק: הראיון של מסאי דגו לערוץ הספורט.

"…במלון אמרתי לשחקנים שאני יודע שהם בני אדם והם מסתכלים על התוצאה בבלומפילד…אבל דברים תלויים בנו וצריכים להסתכל על עצמנו. איכזבנו את הקהל מול סכנין ביכולת. היינו רכים, ואני שמח לראות היום ששיחקנו טוב. זה משחק הלחץ הכי טוב שהיה לנו השנה. אני גאה בשחקנים. אמרתי במעגל לשחקנים בסיום שיש לנו עוד 6 גמרים, אנחנו צריכים להאמין עד הסוף…"

"…רציתי לסכם את הכל רק בסוף העונה ולא להתעסק בזה עכשיו. ידעתי מהרגע הראשון שהגעתי לפה שלא משנה מה אעשה, גם ההצלחה באירופה וגם קידום צעירים, ידעתי שאם לא אביא אליפות, יהיה קשה להשאר. זה המועדון הזה, מועדון עם לחץ מטורף, שאני נהנה ממנו מכל רגע. יש לי צוות מדהים מאחורי. מצד שני, אני שומע רחשים סביבי ומה שעובר ביני לבין המועדון, אבל אני חייב להגיד שאני מאמין בהכרת הטוב. האנשים בהנהלה עשו מהלך מאוד אמיץ עם המינוי שלי. מי שאין לו הכרת הטוב, לא יהיה לו טוב. אני מעריך מה שעשו בשבילי. נתנו לי צ`אנס והימרו עליי כמאמן צעיר, ואני לעד אוקיר את זה ואתן 100%. אני מכבד מאוד את הנהלת מכבי חיפה".

יקום עכשיו אוהד ירוק אחד שלא קורא את המילים האלה, חושב על עונת 2023/4, ולא מרגיש תחושה מוזרה. תחושה שרוב האוהדים בישראל לא רגילים אליה. תחושה שהמאמן של הקבוצה שלהם, לפני ואחרי הכל, הוא בנאדם. בנאדם כמונו. בנאדם שמבין מצוין את המציאות, בנאדם שמסוגל להגיד את האמת גם אחרי שהודיעו לו שלא ימשיך במקום העבודה שלו. בנאדם שיכול היה לשבת איתנו לבירה או לאכול גרעינים בסלון.

בימים בהם הכל סביבנו מתנהל כמו קמפיין אחד גדול, לאמת אין שום ערך או חשיבות ומנהיגים לא מסוגלים לקחת אחריות על כלום או אפילו להראות אנושיות בסיסית – מגיע לו, למסאי דגו, שהקהל ביציע הצפוני יקרא בשם שלו. מגיע לו למסאי, שיעריכו את העבודה הקשה שעשה העונה בהתמודדות עם כל כך הרבה שינויים, קשיים, עזיבות ומצבי קיצון. מגיע לו שכולנו נדע שהוא בנאדם שראוי לאהדה שלנו.

זה נכון, כדורגל נמדד בתוצאה סופית, בהישגים ובתארים. ככה זה עובד בספורט קבוצתי-תחרותי. כמו שאמר דגו, המטרה הייתה אליפות, ובמטרה הזו לא עמד. ובכל זאת, תרשו לי לנצל את הבמה הזו כדי לכתוב שלפעמים, רק לפעמים, אוהדים יכולים למדוד את המאמן שלהם גם במבנה האישיות שלו, במחויבות שלו לקבוצה, בתהליך שהעביר את השחקנים, ברגעים היפים שהיו בדרך ובחוויות שחוו בזכותו. זה אמנם לא מספיק, אבל זה לא משהו שכדאי לבטל לחלוטין.

3 נקודות מקצועיות לסיום:

1. 4:3:3 איט איז: סוף כל סוף, מכבי חיפה מצליחה להראות שוב כדורגל של קבוצה שמתמודדת על צלחת. למעט 45 דקות בבלומפילד, חיכינו לרגעים האלה הרבה זמן. קו הגנה חזק ופיזי, שתי כנפיים שעובדות יפה עם שחקנים דינמיים בעלי "רגל הפוכה" ומגנים שתומכים בהתקפה, קשרי אמצע (רפאלוב וג'אבר) שעושים תנועה לעומק ומצטרפים לרחבה וחלוץ שגם מבקיע וגם מקשה מאד על ההגנה עם ריצות בגב של הבלמים. ומה עוד? איומים לשער על בסיס קבוע במצבים נייחים, יצירת יתרון מספרי באגפים, השתחררות יפה מהשמירה של באר שבע וכמובן גם חטיפות כדור מלחץ גבוה. הרבה בזכות חזרתם של דין דוד ובעיקר עילאי חג'ג', מכבי חיפה יכולה שוב לשחק במבנה הנפוץ ביותר בכדורגל המודרני, להתיש את היריבה וגם למצוא את הרשת יותר מפעם אחת במשחק. כן ירבו כמובן.

2. משחק מול קבוצה שמנסה להניע כדור: כפי שנכתב פה בעבר, ובאמת שיש לתופעה הזו הרבה מאד סיבות מקצועיות, למכבי חיפה של מסאי דגו הרבה יותר נוח לשחק מול יריבות שמנסות להניע כדור ו-"לשחק כדורגל", מאשר מול יריבות שבאות להסתגר, לצופף קווי הגנה, להישכב אחורה ולהעיף כדורים ארוכים למעלה (זה גם אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לאיבוד האליפות כמובן). הפועל באר שבע ניסתה אתמול, ליטרלי, לשחק כדורגל, לנהל "בילד-אפ" מהשליש הראשון לכיוון השליש המרכזי, לפרקים גם לחצה גבוה והחל מהדקה ה-25 שאפה להבקיע את השוויון ולחזור למשחק. כל אלה אפשרו למכבי חיפה ללחוץ גבוה, להעמיד שחקנים אגרסיביים קרוב לשחקנים שמנסים לשבור לחץ בדריבל או במסירה וגם להרוויח כדורים קרוב לאזורים המסוכנים. שלישייה קדמית שלוחצת טוב (סייף וחג'ג' במשחק מצוין בהקשר הזה), קריאת מצבים נכונה של שלישיית האמצע האגרסיבית ורביעיית הגנה שיודעת לנוע קדימה ולדחוף את הקבוצה (כולם יחד וגם כל אחד בנפרד במידת הצורך) – הזכירו לכמה רגעים את מכבי חיפה של הימים היפים בעונה האחרונה. יכול להיות שהמשחק אתמול עומד בסימן "מעט מדי ומאוחר מדי", אבל זו בהחלט הייתה הופעה איכותית שמאפשרת לאוהדים לחלום עוד קצת לקראת המשחקים הבאים. 

3. חוסר איכות בחלק הקדמי: ואחרי כל המילים הטובות, השיח המקצועי הפשטני והמחשבות האופטימיות, נהיה חייבים לחבר כאן כמה מילים, שוב, על היעדר האיכות בחלק הקדמי של מכבי חיפה. אז נכון שהקבוצה הבקיעה ארבעה שערים, ונכון שהיו עוד כך וכך איומים לשער שהיו צריכים להסתיים במספר ונכון שהשיטה עבדה מצוין – כל אלה היו יכולים להיות מתורגמים לשערים נוספים ומצבי הבקעה ודאיים יותר, אם רק הייתה לקבוצה של מסאי דגו עוד קצת איכות בשליש האחרון. קני סייף, גם כשהוא במשחק מצוין מכל הבחינות ומאפשר (בשעה טובה) עבודה מגוונת בצד ימין (ניסיונות הצטרפות של ג'אבר, חפיפה של סונדגרן על הקו ואיומים לשער ברגל שמאל) – מתקשה מאד לייצר מספרים. שחקן איכותי יותר היה כנראה מסיים את המשחק עם שער ו/או בישול. בצד השני, עילאי חג'ג' המשתקם מפציעה ארוכה, השתלב יפה בין רפאלוב (בעמדת ה-8 שמאל) וקורנו (בחייאת, למה הצהוב המיותר הזה?), סיפק להתקפה הירוקה כמה וכמה אפשרויות מעניינות, אך גם הוא סיים את המשחק כשאינו מופיע על הלוח. מחמוד ג'אבר, הפעם בעמדת ה-8 ימין (ולא בעמדת ה-6 כמו ברוב המשחקים בהם שיחק), הוסיף אמנם כוח משמעותי בלחץ ומספר תנועות טובות לעומק, אך המרחק בינו לבין לסיים את המשחק עם כדור ברשת היה דומה למרחק בין מכבי חיפה לבין אליפות. ורפאלוב? נו נו, עליו כבר כתבנו מספיק לאורך העונה. 

בשורה התחתונה: יותר איכות באזורים המסוכנים יכלו להפוך את המשחק הזה להיסטורי מבחינת התוצאה, כי בכל מה שקשור למבנה, ל-"סטייט אוף מיינד" ולהתאמות ליריבה – מכבי חיפה עשתה הכל נכון.