אומנם חם, לח ועל גבול הבלתי נסבל להסתובב בחוץ, אבל נזכרתי כמה שאני אוהב רטרו. האפשרות להתרפק על העבר, על הזיכרונות, על ההיסטוריה, הדברים הטובים שהפכו לנקודות ציון משמעותיות עבור מועדון, הטעם המתוק שנשאר בפה. נו, רטרו. הדבר הזה שמכבי עושה באמצע העונה ומזכיר לכולם למה היא 2 מטר מעל כל היתר.
בשבת, במפגש אלוף האלופים של שנת 2024/25, היה שינוי קל. הוא אומנם לא היה מתוכנן ומדויק כמו שהצהובים יודעים לבצע, ועדיין חלק קטן מהקהל בבלומפילד היה בטוח שהוא עשה חזרה במנהרת הזמן ל-2003, ושם את עצמו מעל האירוע. הוא היה בטוח שהוא האירוע, וכמו במקרה של שמונה לב צהוב – הוא גם בטוח שהוא מנהל את ההצגה.
כי כמו במקרה של נמני, בו לאלו ששכחו היו אוהדים שבחרו לתמוך בו גם כשעבר לבית"ר ירושלים על פני הקבוצה שהם כביכול אוהדים, שוב חלק מסוים בין יושבי בלומפילד היה בטוח שהוא האירוע. הם באמת האמינו לסיטואציה לפיה פאלסיו מילסון צריך להתנצל בפניהם, ללבוש בגדים קרועים ולעבור אחד אחת ולבקש מחילה. ואסור לו לשכוח גם לחבוש כיפה ואם אפשר גם לנשק מזוזות בדרך. אין סיטואציה מופרכת ממה שאותם אנשים מספרים לעצמם.
הם כל כך פגועים מהסיטואציה, הם כל כך כואבים את הפגיעה במוניטין של האלופה, שהם לא מוכנים להכיל שהשחקן הזר הטוב בליגה ישחק עבורם. הם צריכים סליחה, ושכל מה שמסביב ילך לעזאזל. וזו בדיוק המהות של הניתוק שלהם. כי למרות שבן מנספורד, ג'ק אנגלידס ומיץ' גולדהאר, יחד עם חבריו לחדר ההלבשה בקרית שלום וזרקו לאזטיץ' בחרו לשים את הסיטואציה עם האנגולי מאחוריהם – הם לא. כן, אותם אנשים עדיין נושאים את העלבון, הכעס, גם את החרפה הלאומית – הכל בשם התחושה שהם האירוע ולא נגיד מועדון שרוצה לזכות שוב באליפות, להצליח בזירה האירופית ולתת לקהל שלו לשמוח בתקופה שבה כל שמחה מקבלת משמעות גדולה יותר.
תלמדו משמעון
מילסון הוא שכיר חרב, הוא לא המציא את הסיטואציה והוא גם לא האחרון שינסה לשפר את מצבו הכלכלי והמקצועי. מעניין אם אותם אנשים שמבקשים את המחילה מהקיצוני האנגולי, היו מתנהגים בצורה אחרת אם נציג מחברה מתחרה בתחום שבו הם עובדים – היה מציע להם סכום כפול, משולש או מרובע. הם רוצים לתבוע את העלבון שלהם, הם רוצים את לזכות בזכות לתת לו מחילה והם רוצים אותה עכשיו. ומי שעומד בדרך, שיזוז ועל הדרך שיתנצל גם הוא.
וזה לא שמילסון הוא צדיק, רחוק משם, והטעות שביצע עם ההחרמה של מחנה האימונים היא מהלך שהוא יתחרט עליו, אם לא עכשיו אז בקרוב. ועדיין, אבי המכביזם, שמעון מזרחי, לימד את הנוסחה שצריך כל נעלב ונעלבת להבין – אם הוא עוזר לך לקחת תארים, תרד מהעץ, תכיל ותתקדם לעבר המטרה. מכבי מסתכלת בעיניים לסיטאווה בוקרשט, וכדי להסתכל עליה בצורה חדה יותר היא צריכה את מילסון. כל השאר – הבלים.
הבכורה מעודדת של לזאטיץ׳
ומסוף המשחק, אל ההתחלה: הרושם שזרקו לאזטיץ' השאיר בבלומפילד הוא כזה שממנו אפשר לייצר עונה חלומית. אין שני לרושם ראשוני, וממה שהסרבי הציג בחום הבלתי נתפס של יולי אפשר להיות אופטימי גם ללא חמשת שחקני הנבחרת האולימפית ועם 3 זרים במצבה. משחק רשמי ראשון של מאמן חדש תמיד מביא איתו את הציפייה לראות משהו חדש, אחר, שונה. והסרבי הביא איתו גישה בלתי מתפשרת.
הצהובים פתחו עם 35 דקות של לחץ בלתי פוסק על מחזיקת הגביע. הם גרמו לה לאבד כדורים בצורה סיטונאית ורק בגלל חוסר חדות של שחקני החלק הקדמי היתרון היה רק של שער אחד.
נקודה שנהנתי לראות מצד לאזטיץ' היא השימוש שלו בדור פרץ. הקשר שנראה כמו מי שעבר את הליהוק לגלדיאטור 3, מתח את קו שלושת הבלמים של המאלבסים עם תנועה מהקו הימני ופנימה, בזמן שדן ביטון עשה את החילוף ונכנס לעמדת הקשר הקדמי ביותר.
פרץ מרגיש כמו השחקן החם ביותר של מכבי בנקדת הזמן הזו, ויחד עם ואן אובריים וגבי קניקובסקי (איזה בישול אדיר, שער שמזכיר את הביצוע בגרין מול בני ריינה). גם ברמת הניהול המשחק ניכר שיש שינוי. בדקות שבהן החום הכריע את האלופה, הגיע חיזוק בדמות חילוף משולש והופעת בכורה של טייריס אסנאטה, שהוצב בעמדת המגן הימני והיה יציב (הלוק הזה של גרביים נמוכות חייב להימשך).
נדב נידם ומתן חוזז שיתפו פעולה כדי לסגור את הסיפור ולתת תואר ראשון מבין ארבעה העונה לצהובים. דווקא הקשר, שהושאל במשך ארבע עונות רצופות, נראה כמו אחד שמסוגל להגשים את הפוטנציאל שלו ולתפוס מקום בסגל הצהוב. מכבי עדיין חסרה, ועדיין הציפיות שהיא השאירה אתמול עשו את שלהן.
מכאן, יש ללאזטיץ' רק אופציה לעלות.